הרטינות נגד פסטיגל 2014 התחילו לפני יותר משבוע, כאן למשל בכתבה שפורסמה ב”חורים ברשת” על שיר הסלפי והתגברו מאוד בעקבות העצומה והסרטון הסאטירי שהכין יוני ברק, המשווה בין פסטיגל 2014 לפסטיגל 1984.
בעצומה נכתב:
“השנה פסטיגל 2014 הולך למקומות הכי שטחיים ורדודים, מתמקד בתרבות האינסטוש, ספלוש ושאר הגיגים. מדובר על שפל מדרגה חדש, מספיק לראות את שיר ההצצה כדי להבין ואת סרטון ההשוואה של יוני ברק כדי להתעצבן. אז במקום להתעצבן ולצקצק השנה מוותרים על הפסטיגל, פשוט לא קונים כרטיסים ואולי נזכה בשנה הבאה לתכנים יותר איכותיים”.
מאות החותמים קוראים להורים להחרים את המופע “משחקי הפסטיגל” שיעלה בחודש הבא לקראת חג החנוכה, בטענה שזו הפקה רדודה ומביכה המתמקדת בתרבות הסלבריטי ובשימוש המופרז באינסטגרם. הסרטון הסאטירי של ברק משווה בין “יד ביד”, שירם של תלמה אליגון-רוז ורוני וייס ששימש המנון הפסטיגל עד תחילת שנות ה-90, לבין “שיר הסלפי” שכתב הזמר רולי אייזן ויבוצע בפסטיגל הקרוב.
הסרטון נפתח בכיתוב “30 שנה שנראות כמו 300 שנות אור” ומציג את “יד ביד” כפי שבוצע בפסטיגל 1984 בפי אילנית, מוני מושונוב, יגאל בשן, אילנה אביטל, אושיק לוי ובועז שרעבי, ומיד לאחריו את “שיר הסלפי” ששרים בין היתר אליענה תדהר ולי בירן במופע של 2014. בסרטון מודגש שלא מדובר בפער תרבותי בין דורי אלא בהרבה יותר מכך: מודל לחיקוי מפוקפק לילדים שצופים במופע, סממן של תרבות רדודה וקלוקלת.
המוחים צודקים בכל מילה אך טועים לחלוטין בפרשנות ובהחלט מייצג פער בין דורי אך מסיבה אחרת לחלוטין. החלק במופע שעליו נמתחה הביקורת היא פארודיה שמבוגרים לא הבינו כראוי. פארודיה לא מוצלחת, אמנם, שלועגת לדור האינסטוש מעל לראשם של הילדים עם מילים כמו “מצלמה ביד ושונאת להיות לבד” ו”אני מת על עצמי”. חלק מהילדים אולי יתקשו לפענח את הסאטירה וכל מה שיישאר זו התובנה שהחיים שלהם זה סלפי, אך לרובם, בניגוד למזדעזעים המקצועיים, מגיע יותר קרדיט מכך.
גם בשנות השמונים היו הורים שהזדעזעו מילדים שעושים ברייקדנס ובני נוער שצופים באחים ואן אריק מביימים האבקויות בערוץ לבנון. כשנקלעים לוויכוח בין דורי קשה עד בלתי אפשרי להימנע מהטיה בין דורית. הנה קטע מ”ילדיסקו” (פסטיבל 78): לא בדיוק ביאליק.
“לא רוצה לישון בשבע / לא רוצה שיעור בטבע / רק רוצה לרקוד תמיד כמו שמתחשק, ילדים עכשיו קדימה רק אל תגלו לאמא, בואו ונפתח בגן שלנו דיסקוטק / ילדיסקו…”.
או ציגלה ציגלה בום מפסטיגל 1984:
“כל יום בשש בבוקר אני שוב מתעורר
לוקח את התיק ורץ כדי לא לאחר
ת’סנדביצ’ים שכחתי ואת המחברות
את המורה לא רציתי לרמות
אז אמרתי ציגלה ביגלה ציגלה בום
ציגלה ביגלה בום
ציגלה ביגלה ציגלה בום
בום בום בום בום בום “
מאז 1981, אז החל הפסטיגל, עומד האירוע בדיון ציבורי. החל משנות ה-90′ גברה הביקורת על דחיקת האמנים לטובת הסלבים. הדוגמה הראשונה והבולטת ביותר לכך הייתה זכייתה של מיכל ינאי, מנחת ערוץ הילדים באותה תקופה בפסטיגל 1993, אף שאינה זמרת. ביקורת המשך היא על דחיקתם של השירים ממרכז הבמה לטובת האמנים וסיפור הנושא של הפסטיגל, כאשר הפירוטכניקה והכוכבים שהוא מציע, גוברים, לטענת המבקרים, על שירי התחרות.
אך הפסטיגל אינו אלא שיקוף פני התרבות הכללית והשינוי שעברה בשנים האחרונות. כאשר המבקרים מוחים נגד המופע, הם מוחים נגד כלל תרבות הבידור שנוהה אחר סלבים. הם מקוננים על ילדותם שאבדה ויחד איתה העולם התרבותי שלה. הם מוחים על אובדן התום, על כך שאין היום כמעט תוכניות טלוויזיה ומופעים לילדים אלא בידור למבוגרים צעירים. אם הם מוחים נגד הפסטיגל, בשם ההגינות מוטב שימחו נגד כל תרבות הטלוויזיה והסלבים העכשווית ופני הדור. מעניין לדעת כמה מהמוחים ממשיכים בעצמם להלעיט את נפשם בריאליטי, וילדיהם לומדים מהם. כמה מהם יעשו את המהלך המתבקש ויאמרו לא לכל תרבות הג’אנק פוד?
וכך כתבו על הנושא הזה ב”הפנקס”, כתב עת מקוון לתרבות וספרות ילדים עוד ב-2011:
“לפני כחודש הגיע למערכת הפנקס מכתב מודאג מאשת חינוך צעירה שהזדעקה נוכח התכנים הוולגריים, המיניים והשיווקיים שפושים בתרבות הילדים. כראיה היא צרפה קליפים מהפסטיגל שיתקיים השנה. לא יכולתי שלא לצפות בקליפים האלה בחלחלה והנאה. חלחלה על כל טענותיה של הקובלת אך גם הנאה על הקצב, איכות ההפקה ועשרות הרקדים הרוקדים בתואם. באמת, קצת כמו הפקה בברודוויי. ואולי הרבה?
Post by Ohad Milch.כאשר אנו המבוגרים מסתכלים על תרבות הילדים, לא פעם איננו מצליחים לשים בצד את הפן הנוסטלגי ואת החוויה הפרטית שלנו, הנטועה בזמן ומקום קונקרטיים. האם יכול להיות שהטרוניה כלפי הפסטיגל במתכונת של השנים האחרונות – כמופע גרנדיוזי שבו מופיעים הכוכבים הגדולים ביותר – נובעת מתחושת אובדן התמימות הכללית המאפיינת את הגישה המודרנית? האם לא עבר הפסטיגל אבולוציה טבעית למדי, ולמעשה מאז ומעולם היה הפקה גדולה, שטחית וגדושת מפורסמים? הזמנים השתנו, ואיתו המדיומים והתקציבים. אם נסתכל על הפסטיגל מהפריזמה הזאת, האם לא ניתן לומר שתמיד היה כזה, ואנו פשוט כמהים לרומנטיקה של הטלוויזיה בשחור-לבן ולקולם של מי שהפכו לזמרים הגדולים ביותר בתרבות הישראלית? ואולי אין זאת שאלה של העטיפה החיצונית כמו התכנים עצמם? מה מפריע לנו כל כך; מדוע אנו אוהבים לשנוא את הפסטיגל?”.
