ההיסטוריה נכתבת ברובה על ידי גברים, המנצחים שקולם תמיד נשמע, אלא שאין בעובדה מדכאת זו כדי לבטל את העובדה שיש גם עלילות היסטוריות מקבילות, שהודרו מעין הציבור ומרתקות לא פחות, שהגיבורות שלהן הן נשים וקולן חייב להישמע באופן חד וברור בייחוד ביום האישה הבינלאומי.
“זמן קצר לאחר שהתחלתי לנבור במכתביהן האישיים ולהתחקות אחר כל פיסת מידע שנכתבה עליהן בתקופתן, סיפורי חייהן כבשו אותי לא פחות משכבשו אותי יצירותיהן”, אומרת זק, “הן הקסימו אותי, עיצבנו אותי, והפתיעו אותי בכל פעם מחדש עד שלבסוף הרגשתי שנעשינו חברות.
ואז התחלתי לשאול את עצמי, כיצד ייתכן שהנשים הללו שיצרו ופעלו בתקופות שונות, במקומות שונים, נעלמו מן ההיסטוריה וקולן נאלם?”, שואלת זק, “ואיך ייתכן שהקהל הרחב אינו מכיר אותן ולו בשמותיהן, לא כל שכן את פועלן? ככל שהעמקתי בנושא הלכה וגדלה פליאתי על הדרתן של נשים מספרי ההיסטוריה של המוזיקה ומתודעתה של התרבות המערבית”.
היוצרות הגדולות שהודרו מההיסטוריה
“בינינו, רובן מה שהיום היו קוראים ‘פסיכיות’ וזה בעיניי שיא העניין. הן מיוחדות, מאד לא מיינסטרים, ולמרות שכאילו חיו לפי הקודים ‘הנכונים’ לתקופתן, היו להן טקסטיקות מדהימות ואסטרטגיות שונות ומשונות לצאת מהקופסה. חלקן עשו זאת ברעש גדול, כמו אתל סמיית’ שישבה בכלא כי הפגינה עם הסופרז’יסטיות האנגליות למען זכות בחירה לנשים. משם, מן התא שלה היא ניצחה עם מברשת שיניים על “מארש הנשים” שכתבה ואותו שרו האסירות כשצעדו בחצר.
והיו כאלה כמו הילדגארד מבינגן, נזירה שהצליחה לשכנע גם את האפיפיור בזמנה (המאה 12) שאלוהים מדבר אליה ישירות. היו לה התקפי מיגרנה קשים עד כדי עירפול חושים ואיבוד הכרה ואז כשהיתה מתעוררת סיפרה איך אלוהים נגלה אליה ומה הוא אמר לה. האפיפיור וחבורתו החליטו שהיא חייבת לתעד את החזיונות שלה והיא הפכה לדמות קדושה שכולם הקשיבו לה מעל כל במה.
הנה למשל טנגו שחיברה ורדינה שלונסקי (אחותו של המשורר המפורסם אברהם שלונסקי) שעליה אנחנו לא יודעים כלום. לה מוקדש פרק בספר.
והנה ראיון איתה. היא היתה מלחינה גדולה ואין לאף אחד מושג עליה:
בספר זק מתמקדת ב-20 מלחינות פוריות ופעילות בחברה ובתרבות בתקופתן. גברים קיבלו לגיטימציה להיות אינטלקטואלים בעלי דמיון חופשי ואחראים על היצירה לסוגיה השונים. לפיכך הם היו משוררים, סופרים, מלחינים וציירים, כמו גם מנצחים, פילוסופים, מבקרים והיסטוריונים שתיעדו את קורות העולם. נשים, לעומת זאת, השתייכו בתודעה הקולקטיבית לסלונים וביקורי בוקר, לתפירה, לרקמה, ולסידור פרחים כמו גם לנגינה בפסנתר.
“זה פשוט ‘לא ישב להם טוב'”, מסבירה זק. כך למשל, ב-1820 כתב הבנקאי היהודי-הגרמני אברהם מנדלסון לבתו פאני כשמלאו לה 15 שנים ביחס אליה ולאחיה, שניהם כשרונות מוזיקליים גדולים:
“המוזיקה תהיה כנראה מקצועו של פליקס. עבורך יכולה וצריכה המוזיקה להיות בבחינת עיטור אך לעולם לא שורש הווייתך ומעשייך… שמחתך בשמחתו של פליקס מוכיחה שלוּ את במקומו, היית זוכה להכרה דומה לשלו. הישארי נאמנה לערכים אלה, הם נשיים, ורק כל מה שנשי באמת הוא בבחינת עיטור לבנות מינך”.
חוסר הביטחון של נשים ביכולתן ליצור בא לידי ביטוי במכתב שכתבה מנדלסון לאחיה ב-1836: “המשכתי להלחין קטעים לפסנתר, ולראשונה הצלחתי לסיים קטע אחד שנשמע מבריק,” דיווחה פאני מנדלסון לאחיה…אינני יודעת למה התכוון גתה בביטוי ‘השפעה דמונית’ אולם אם היא קיימת, ברור לי שיש לך השפעה כזאת עליי… אני מאמינה שלו הצעת ברצינות שאהפוך למתמטיקאית טובה, לא הייתה לי בעיה לעשות זאת. ואני יכולה להפסיק להיות מוזיקאית כבר מחר אם תחשוב שאינני טובה מספיק”.
פאני ניגנה והציגה את יצירותיה רק במרחב הפרטי של הסלון המוזיקלי בביתה שבברלין, וקיבלה את דעתו המפורשת של אחיה פליקס (שהיה כבר מלחין מפורסם) שאסור לה לפרסם את עבודותיה בגלל היותה אישה ואמא, והיא אכן הקפידה לא לפרסם את יצירותיה עד כשנה וחצי לפני מותה.
כמובן שצריך להבין את הדברים האלה על רקע התפיסה המיגדרית השלטת שעוצבה על ידי התרבות הבורגנית בגרמניה ומותר להניח שהתקדמנו מאז, אלא שגם היום, במאה ה-21, הדעה הרווחת היא שאי-פרסום יצירותיהן של מלחינות לאורך השנים נובע מאיכות יצירתן.
אלא שקטעי היצירות המשולבים בכתבה מרמזים שהסיבה האמיתית לאי פרסום היצירות כלל לא נגעה למוזיקה. פרנצ’סקה קצ’יני למשל, המתוארת בספר כמי שהמוזיקה שלה והאופן שבו ביצעה אותה סחפו את מאזיניה למחוזות רוחניים עליונים, לבבות שינו את סדרי אהבותיהם למשמע נגינתה ושירתה, ומצבי רוח נעו בהתאם לצבע הצליל שלה”. אחת האופרות “בָּאלֶטוֹס” שכתבה, ובוצעה לראשונה בפירנצה בשנת 1625, זכתה לתשבחות מצד אחד ולקיתונות של ביקורת, היא כללה ביקורת חברתית על העולם בשליטה הגברית בו חיה. ולמרות זאת, חלק גדול מחייה המקצועיים שירתה קצ’יני כמוזיקאית חצר בארמון המלוכה של המדיצ’ים. גם במקרים אחרים, יוצרות כמו ברברה סטרוצי, אליזבת קלוד ז’אקה דה לה גר, פאולין ויארדו גארסיה, והילדגארד מביגן, קראו תגר על המוסכמות והלחינו את דרכן כנגד כל הסיכויים.
זק מדגישה כי הספר אינו פונה לחובבי מוזיקה בלבד אלא לכל מי שרוצה לקחת חלק במסע שלי לתיקון העוול שנעשה כלפיהן. סיפוריהן העוצמתיים והמרגשים של אותן נשים מוכשרות מהמאה ה-12 ועד ימינו מהוות מודל לנשים באשר הן ולנשים יוצרות בפרט ולכן חשוב להעביר את הידע עליהן הלאה, לדורות הבאים. נוסף על כך, לדבריה, העבודה לא תמה בעצם פרסום ספר כזה וחשיפת היוצרות האלה לכם הקוראים, אלא ביום בו הקונצרטים בארץ וברחבי העולם יבוצעו יצירות של מלחינות מן העבר וההווה כחלק מתכנית שנתית ולא כערב נפרד שמוקדש ליצירות של מלחינות. “או אז נדע כי מתרחשת הבניה מחדש של השיח המוזיקלי וההיסטורי והשינוי כבר כאן”.
