“איזה כיף לו, הלוואי עלי”, “למה לי אין את החיים שלה?”, אלה רק חלק מהתהיות העולות במוחנו אחרי כל פעם שאנחנו נתקלים בחברינו עושים חיים וכמובן, טורחים ליידע אותנו בכל צעד שלהם בדרך אל הדולצ’ה ויטה.
נכון, האינטליגנטיים בינינו כבר יודעים שאנשים בכלל וצעירים בפרט יעשו הכל כדי לשווק תדמית מעניינת ונוצצת של חייהם. הם ידאגו שנחשוב שהם הכי ברי מזל בעולם אך האמת רחוקה שנות אור לרוב. וכעת גם מתברר כי למאמץ הזה להרשים יש מחיר נפשי כבד.
הסטודנטית הזו שכנעה את חבריה בפייסבוק שהיא בחו”ל כדי להוכיח נקודה
סקר חדש שנערך בהזמנת הרשת החברתית Pencourage גילה כי שני שליש מהמשתמשים שמתאמצים להפגין חיים מושלמים ברשתות חברתיות מזייפים את האושר המשתקף דרך התמונות. הם מטשטשים, מעוותים ומייפים מצבים שהיו במציאות.
פסיכולוגים חשפו תופעה המכונה “אמנזיה דיגיטלית” התוקפת רבים מהאנשים שמרבים לשתף את חייהם ברשתות חברתיות. האנשים האלה מתחילים להאמין לפוסטים שלהם וחיים באשליה שהחוויות אכן קרו כמו שהוצגו. הם נופלים שדודים לרגלי התדמית הזוהרת שהם יצרו לעצמם. כל אחד יודע שהשקרנים הכי טובים הם אלה המאמינים לשקרים של עצמם.
באמצעות חזרה על שקרים או “סילוף האמת” המתפרסמים בטוויטר, פייסבוק או אינסטגרם, המשתמשים מתחילים לזכור רגעים בעבר לא כפי שהם התרחשו אלא כפי שהם דיווחו על כך לחבריהם. הם למעשה, “משכתבים” את הזיכרונות שלהם בצבעים ורודים.
חצי! מהנשאלים בסקר הודו שהם חשים פרנויה, עצבות ובושה ממעשיהם הפוטוגניים ומכך שאינם חיים באמת את מה שהם משדרים. הם חשים מצוקה מכך שאינם “עומדים בציפיות” שהם עצמם יצרו.
הפער בין הרגע שהיה באמת לרגע המדומה מטריד אותם עד כדי כך שהשואו אוף הזה הופך חסר טעם ויש לו השלכות חמורות על הזהות העצמית שלהם. “הצורך לתעד ולשתף את חיינו הוא חלק מהטבע שלנו ויש לו יתרונות”, אומר ל”דיילי מייל” ד”ר ריצ’רד שרי, פסיכולוג קליני, “אבל אנחנו כחברה צריכים לשים דגש גם על החסרונות וההשלכות הקשות של מדיה החברתית”.
על מה אנשים הכי משקרים? על מה הם עשו בזמן נתון. הם יגידו שהם בילו עם חברים כאשר ישבו לבד בבית על הספה. על מערכות יחסים, על איך העבירו את החגים ועל הישגיהם בעבודה. מתברר שהשקר ממכר. הסכנה היא כמובן באובדן אותנטיות בחיים, כאשר אנחנו נשמעים ונראים כמו אנשים אחרים, הגירסה היפה של עצמנו, אך הם לא אנחנו.
במצב כזה, המזייפים הולכים לאיבוד ומתחילים לחיות “חיים של אחרים”. יותר מכך, הצורך באישור חברינו לכל עדכון, אם זה בלייקים ותגובות הפך את החוויה ל”טובה” או “רעה” רק בגלל הפידבק של אנשים חיצוניים. כמה פעמים העליתם צילום שאהבתם והייתם גאים בו רק כדי להוריד דקה אחר כך כי “אף אחד לא מתייחס”. זיכרון של דבר, חיובי או שלילי, נמדד בעידן הנוכחי בהקשר לתגובת האחרים.
בעולם תחרותי כזה, המודד כל הזמן, קשה לא להבין איך רבים כל כך נשאבו לעולם המדומה הזה במטרה לחפות על חוסר ביטחון, פחדים וחשש מאכזבה רק כדי למצוא את עצמם חשים כמו שיט דקה אחרי הפרסום. צעירים הם יותר שבריריים ותלויים באישור הסביבה והם נוטים לחוש אשמה מהר מאוד בגלל הזיוף.
בסקר התברר כי 16 אחוז מהנשאלים בגילאים 18-24 הודו שהזיכרונות האמיתיים שלהם נפגעו. מדובר בתגובה מעגלית. אירוע רודף תיעוד וחזרה. הרי, בסופו של יום, כשאנחנו מכבים את המחשב אנחנו נשארים לבד עם המציאות. ואי אפשר באמת לייפות אותה. היא עדיין נשארת, המציאות הקיומית והלעתים אפורה שלנו.
אז יאללה, תעלו תמונות שלכם בבית עם הפיג’מה בסילבסטר כשהחבר זרק אתכן ופיטרו אתכם מהעבודה. זה יהיה מחזה מרענן.
דרך Daily Mail. תמונת שער: Shutterstock
