זה קורה תמיד בזמן הזה בשנה. פייסבוק דוחפת לניוזפיד אפליקציה שמעודדת אותנו לשתף עם חברים רגעים אישיים שלנו בשנה החולפת כפי שבאו לידי ביטוי בפייסבוק. בישיבות הפיתוח בפייסבוק מן הסתם נזרקו לחלל האוויר מילים כמו “אנג’ייגמנט” ו”דפים נצפים”, כי עבור גופי המדיה, אנשים מתבטאים במספרים, ואין בעיה כל עוד שני הצדדים מרוצים מההסדר. בעיות מתעוררות כשמיישמים אפליקציה שמפעילה שטנץ אחד באופן זהה על כולם.
לי מצבים כאלה תמיד מזכירים את הקטע המופתי מהסרט “בריאן כוכב עליון” של מונטי פייטון, בו בריאן צועק לקהל העוקבים שלו: “אתם לא צריכים לעקוב אחרי, אתם צריכים לחשוב לבד, כולכם אינדיבידואלים”, והקהל צועק אחריו “כן, כולנו אינדיבידואלים!”.
אפליקציה “תראו את השנה שלכם” של פייסבוק פועלת באופן דומה. נכון, השנה הזו הייתה שונה לאנשים שונים, אך העריצות האלגוריתמית של הרשת החברתית צובעת את השנה בצבעים זהים עבור כולם. אותו עיצוב מקושקש שההשראה לו לקוחה כנראה משאריות תקציב הקליפ ארט של תוכנת Word, ואותה בחירה שרירותית של פייסבוק שקובעת לכם את רגעי השיא שלכם השנה ומעודדת אתכם לשתף את התוצאה עם חברים.
האירוניה בדרך הכל כך אישית בה פייסבוק מאפשרת לחברים להיפרד מ-2014 הגיעה לשיא כאשר עשרות מחבריי שיתפו אתמול את סיכום השנה בפיד. האמת היא שהכלל שחל על סיכומי שנה בעיתונות חל גם על סיכומי שנה אישיים: אף אחד, אפילו לא גיבורי השנה, לא קורא אותם.
לאפליקציה הזו יש שני מצבים: מצב פרטי שחשוף למשתמש בלבד, ומצב פומבי, אם הוא רוצה לשתף את התוצאות עם חבריו, כאשר במרכז האפליקציה יש תמונה נבחרת מתמונות השנה. במקרה של אריק מאייר, השנה לא נראתה משהו.
במרכז האפליקציה הופיעה תמונתה של בתו, שמתה השנה. “עבור אלה מאיתנו שחוו מוות של אהובים, או שהו זמן ממושך בבית החולים, חוו גירושין, איבדו את עבודתם, או כל משבר אחר, יכול להיות שאין שום רצון להביט לאחור”, כותב המפתח מאייר בפוסט “אכזריות אלגוריתמית בהיסח דעת”.
“להראות לי את פניה של רבקה ולומר ‘כך נראתה השנה שלך’ זה מטלטל. זה מרגיש לא נכון. כשזה מתקבל מבן אדם, זה לא בסדר, אך כשזה תוצר של קוד, זה פשוט חוסר מזל. אלה בעיות קשות.
לא קל לחשב אם לתמונה יש המון לייקים בגלל שהיא משעשעת, מדהימה או קורעת לב. אלגוריתמים הם חסרי מחשבה בבסיסם. הם מבוססים על תהליכי החלטות מחושבים, אך מרגע שמריצים אותם, אין עוד שיקול דעת. לקרוא לאדם ‘חסר מחשבה’ נחשב לעלבון, ועדיין, אנחנו מיישמים כל כך הרבה תהליכים חסרי מחשבה על המשתמשים שלנו, על חיינו ועל עצמנו.
“המחדל האנושי במקרה של פייסבוק היה שלא סיפקה דרך יציאה. מודעת השנה שלך הופיעה שוב ושוב בפיד שלי, על רקע משעשע, כאילו היא חגיגה של מוות, ולא היה שום דרך לעצור אותה. כן, יש תפריט נפתח שמאפשר לי להסתיר את האפליקציה, אך הוא נסתר ורוב האנשים לא יודעים שהוא שם בכלל”.
הבעיה שמאייר מתאר לא ייחודית למקרה הזה. היא חוזרת על עצמה בכל פעם שפייסבוק מציע לנו להיות חברים של אקסים או שונאים, או מפרסם יום הולדת של חבר שהלך לעולמו ומעודד אותנו לברך אותו.
אם אלגוריתמים היו אנושיים, הם היו האורח חסר הטקט שמגיע למסיבה, אומר לכל אחד את הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע בנוכחות כולם ועוזב עם חיוך קטן ומרושע. אך כמובן שאין כאן כוונות רעות אלא חוסר מחשבה מאוד אנושי ומובן. הגיל הממוצע של עובד פייסבוק הוא כ-30, שלב בחיים בו הרבה אנשים לא נחשפים עדיין למוות או לצד האפל של החיים. טבעי שהאפליקציה שהם פיתחו לא תתאים לכל האנשים ולכל המצבים. אך זה לא תירוץ.
זה אולי נראה קטנוני אך פייסבוק חייבת לעשות יותר אם באמת היא רוצה להיות פלטפורמה שמשתלבת בצורה יותר עמוקה בחיים שלנו. יש מנגנונים היוריסטיים של שפה טבעית שיכולים לנתח טקסט ולקבוע במידה רבה של ודאות אם הוא חיובי או שלילי, ועל רקע זה לסנן פוסטים לא נעימים מסיכום השנה ולצמצם את האכזריות האלגוריתמית. ארתור סי קלארק אמר פעם שאי אפשר להבחין בין כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק לבין קסם. טכנולוגיה בהתאמה אישית עובדת באופן דומה: כשהיא קולעת לחלוטין לנו זה נראה כמו קסם, וכשהיא מזייפת זה עלול להרגיש נורא, דווקא מפני שכל זה מאוד לא אישי.
