אחד הכשרונות הבולטים של הקולנוע הישראלי, הבמאי והשחקן אסי דיין, נפטר הבוקר (ה’) בגיל 68 בביתו בתל אביב. על פי הדיווח, דיין חש ברע. הפרמדיקים שהגיעו לביתו ביצעו בו פעולות החייאה אך נאלצו לבסוף לקבוע את מותו.
דיין נולד בשנת 1945 בנהלל לרות ומשה דיין. הוא הוא הפך עם השנים לאחד השחקנים והבמאים המובילים בישראל. בין סרטיו הבולטים של דיין: “גבעת חלפון אינה עונה”, “שלאגר” ו”החיים על פי אגפא”. בטלוויזיה הוא כיכב בין היתר בסדרת הדרמה “בטיפול” ולפני כחמש שנים זכה בפרס אופיר למפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע.
את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז’אנר הלאומי-הרואי בתפקיד הצבר. בין תפקידיו הרבים, הוא שיחק את לוחם הפלמ”ח אורי בסרט “הוא הלך בשדות” משנת 1967. סרטו הראשון, כבמאי, “הזמנה לרצח” (1973), היה סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, שכלל כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, “חגיגה לעיניים” (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז’אנר הבורקס הפופולרי וביים את “יופי של צרות” (1976), “גבעת חלפון אינה עונה (1976), “שלאגר” (1979) ו”מלך ליום אחד” (1980). בסרטים אלה באה לידי ביטוי יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו “שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה”, (גבעת חלפון אינה עונה).
בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב”שלאגר”, מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא “רוקמת הגטקס”, פרפראזה על סרט האיכות “רוקמת התחרה“, או כאשר סרג’יו קונסטנצה הרומני מ”גבעת חלפון אינה עונה”, ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון “איזה חוב”, ויקטור עונה לו “איזה חוב, חוב השנהב”). “גבעת חלפון אינה עונה” (שם הסרט הוא פאראפראזה על “גבעת 24 אינה עונה”, סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, אז אסי דיין החל לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, והפך עם השנים לסרט פולחן. בשנת 1992 יצא סרטו של אסי דיין “החיים על פי אגפא”. בסרט זה מתבטא בחשבון שערך דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו “הוא הלך בשדות” ו”מבצע יונתן”.
למרות שדיין הוא אייקון כל ישראלי, הייחוס המשפחתי והחיבוק הממסדי, הוא היה ונשאר אאוטסיידר. לא התעשר, לא הסתדר ונותר מר נפש, כפי שהוא מעיד על עצמו. עם השנים נפשו הלכה והסתכסכה, הבדידות העמיקה ואף ההתמכרות לסמים לא הועילה, כפי שהעיד על עצמו בגילוי לב בדף הפייסבוק שלו, בו מתפרסמים היום הודעות תנחומים רבות. הנה מבחר קטעים בלתי נשכחים של דיין שליקטתי.
עם האב
אסי דיין הילד עם אביו, רא”ל משה דיין, 1954.
צלם: PINN HANS, לשכת העיתונות הממשלתית
עם האב במצעד יום העצמאות, 1964. צלם: COHEN FRITZ, לשכת העיתונות הממשלתית
אין לי כח (על אהרונה דיין ז”ל)
אסי דיין, מרץ, 2013
“אין לי כוח יותר:
לקחת, לתת, לשאול, לענות,לפגוש,לאהוב
לשאת,לכאוב,לבכות,לנסות,לשמור
לחייך, לצחוק, לאהוב בכל זאת, לחשוב,לחלום
לישון, לקום, לבכות,להקדים, לאחר,לאחרים
לאנשים,חברים,זרים,לנשים,לאמביציה הזאת
הפסיכוטית…לחיות,להקשיב, להיות
אין לי,לשמוע, להקשיב,לאהוב ולבכות
לאהוב ,להעמיס, לסחוב, לשתות, להפליץ
לראות, לא לראות, לעצום את הכל, להציץ
בכל הטינופת הזאת, לבלות, להחמיץ
אין לי כח
לעבר
לעתיד
לעכשיו, לכעת, לשעות, לחכות, להמתין, לאהוב
לאונן, להתחיל, לגמור, לזיין, לגעת בי, לאהוב
ולשנוא את מי שלא אוהבת אותי את מי שמענה אותי
אין לי כח יותר לשלום, מה נשמע, מה קורה, איפה אתה
סימני שאלה, קריאה, לשווא הנע לשאלה הבאה
מה עושים? מה עכשיו? למה מחכים? למה כל הזמן וכל המקום,כל כך זמני ומקומי..ולמה הנוף הוא מיקלדת
ומסך מחשב עם המילים שלא עונות, ובא לי למחוק
את כל היש הזה, האין כזה, את השתיקה הזאת
ואין לי יותר כח להמשיך לכתוב, כי אהרונה מתה
והיא שאהבה אותי עד כלות. חמישים שנה!
והדמעות זורמות מעיני, מטביעות כצונאמי
עשרים וחמש שנים שחייתי איתה, אהבה ענקית.
והמוות אסף אותה אליו חרש חרש כדי לא להעיר אותה
את האשה החכמה, הקשובה, עם הסקרנות האינסופית
והמוות ממריא איתה, בשקט, בשקט חבוקה בזרועותיו
ומקפיד לכבות את הרוחות שלא להעיר את היפה במתיו
ומניח אותה,בעדינות,על גדת נהר הזיכרונות של כל האנושי
ולי כבר אין יותר כח להמשיך,
זקן ונאהב כמו ברירת מחדל,כמו כל כך לבדי,
עד כדי שמיעת צעדי הצל שלי
מביט בציור של אהרונה משנות השישים
מדהים אלי יופי מוחלט ואנושי עם מבט עצוב אלי
מנגנות ,בעוצמה אדירה,רקוויאם על חיי המתבלים
ואין לי כח יותר לכתוב, לאהוב ולבכות
כמו כלב עזוב ומיותר
ואין לי יותר מה לומר
חוץ מ:
ה כ ל ז ה ש ו ם ד ב ר”.
אל תגיד מילה
מתוך הסרט חצי חצי (1971)
באת והלכת
אסי דיין, 2009
ואת משאירה פה כה מעט
חיוך ויופי זהיר,מעין רמז
שלא ניפגש הערב.
ואני נשאר בחדר מתבוסס בכשלון
לא להתראות ולא שלום
לא שם ולא מספר טלפון
אולי חלפתי בראשך כזיכרון קצר:
“עברתי ליד אדם זקן ולא מוכר
עם המון ייאוש ששרר על פניו
כאילו עבר הוריקן מעליו
שרוקן את הזמן מחייו”
והמשכת בחייך והשארת אותי בלעדייך
רק יופייך המשיך לשוטט על קירות מוחי
כמו פתיחה של סרט תיעודי אודותייך
ולי נשאר להוסיף אמצע וסוף איתך ואיתי”.
הוא הלך בשדות
סרט מ-1968 של יוסף מילוא בכיכוב אסי דיין ואיריס יוטבת.
שנאת האושר והעושר
אסי דיין, 2010
“לכאורה אני נחמד ודי לבבי ויש לי כשרון לכתוב ולביים כל מילה ב”גבעת חלפון” וכנ”ל את “החיים עפ”י אגפא”. גם במשחק, הייתי אמפאטי, “בטיפול” כאריזמטי… אבל מאחורי כל הביקורות והפרסים, מסתתר מר נפש, הומופוב ומיזנטרופ, פנקסן קטן שרושם בקנאה זדונית, את כל מי שמעיז ‘להיות מאושר’ אם בחלקו, או עם בת-זוגו, או ששורק כשהוא חוצה את הרחובות בחיוך, או שמזיע וצוחק עם המגבת כשכל קיסריה שואגת אחריו את הריקוד והברושים ויותר מזה אנחנו לא צריכים.
בכלל, אני שונא אנשים מאושרים. זוגות שמתנשקים, בלב כיכר רבין. או חברה נשואים עם הילדים על הכתפיים, הנזלת, הצווחות וההיפראקטיביות, או הזוג המבוגר שלא החמיץ חופשה אחת מסיציליה עד אילת ומספרים לך את הסוויטות. האופרה של וגנר בוינה וזוג החברים, (שהבעל אומר ש’יש לו בית-חרושת לפטישי מסמרים’) שפגשו, לגמרי במיקרה, והם לקחו אותם לטיול חופים ביאכטה שלהם, בקוט ד’אזור.
והכי שנואים הם אלה שמספרים, הכי דרך-אגב, שיש:”עשינו סיור ג’יפים ביקבי הגולן ובסוף נפלנו על צימר משגע על חוף הכינרת בעין-גב… אורי אכל איזה מאה אמנונים ואני קפצתי עם מיכל לראש-פינה לשמוע קונצרט של רביעיית מיתרים… המוסיקה ,עמק הירדן והעגורים… פשוט מדהים… פשוט אלהים”.
והגברים: “אני ויוסי עצרנו אצל הדרוזים… להחליף גלגלים ולנגב חומוס… אתן לא יודעות כמה שהחומוס שלהם מתחבר ל-‘סובינין בלאנק של עמק הבכא’… אז קנינו קילו חומוס פיתות ושני קילו דובדבנים והגלגלים עלו, ביחד, 570”
ויותר מכל אני שונא את עצמי כשאני לוחש לחבר:
‘מה שהורג אותי , זה שאני אוהב אותה, והיא… שום דבר… כל היום בבריכה עם הילדים ובעלה! ועוד בערב אני צריך לשמוע מאיזו חתיכה אחרי שאני שואל אותה: היית יוצאת איתי?… היא ענתה לי ‘אתה מבוגר לי מדי’
אומרים שאני מוכשר. אבל אני לא מאושר ומר נפש ומר לי מר”.
החיים על פי אגפא (סרט באורך מלא)
במאי: אסי דיין, 1992
עד מתי?
“עד מתי אוכל לשאת
את הצער הזה,את היגון והעצב
על הקץ המתקרב?
עד לאן האמת תתרחק?
עד לשקר המוחלט והלוחש
לאדם וחוה להוריד את ה’ הידיעה
כי לעולם לא יבדילו בין טוב ורע,
כי טוב היות האדם לבדו
ואין האשה עזר כנגדו
ואינך יודע מה יהיה בשעה הבאה
כי אינך יודע מה קורה בשעה הזו
ומישהו משחק בך ‘שבץ נא’
והדרך היורד הוא גם הדרך העולה.
כי האהבה קטנה מהחיבה
והחיבה מסתירה בתוכה שנאה גדולה
כשאתה מרגיש מיותר ונידחה
ואין לך מקום ואין לך את השעה
שבה המערכת הלימבית תהיה בהכרה
ויהיה לך יתרון על השמש הזורחת
בזמן השקיעה שלך אל תוך האדמה,
עוד הוכחה צנועה לכוח הכבידה”.
אסי דיין
אסי דיין ופולי – התת מודע
מתוך “בטיפול”
“החיים כשורה”
אסי דיין, מאי, 2013
“כבשורה, כפגישה, כפרידה, כ-67 שנה, כאני, כגוף
ראשון, כזכר, כיחיד, כשיט, כאותה ביוגראפיה, באותה
גיאוגרפיה, אותו אגו-טריפ, עם אותה תחושה זמנית,
עם אותה תחושה מקרית, מאי פה לאין שם, עם אותה
תחושה לא סופית, די שלילית, ארעית וסתמית. אבל
הביקורת היתה חיובית וחיי זכו לחמישה כוכבים מעל
דפי העיתונים, ולא עטפו בהם, למחרת, דגים,כמקובל
ורוב הצופים היו מרוצים. ובסוף כולם יצאו עצובים מחיי
הגוועים לנגדם.שמנים,בודדים וכפופים אורטופדית,
כאילו מתים בצילומים,וחיי מנשקים למדרכה וקמים
כאילו חיי מצטלמים שנית…כאילו חיי כאילו ממשיכים
לנשום, לאכול,לאהוב וכולי. אבל, באמת! מתי,חיי,’מתים’?
מתי יגמרו השידורים? ואני אחזור לנשום, לאכול,לאהוב
וכולי?…אבל אז תחזור אותה תחושה רמאית של עוד!
ואותה ארומה של חיים וכל השיט הזה, בצבעים טבעיים
באורך מלא, והכל כאילו, כאילו, כאילו וכולי..כמו בסרטים
בגוף ראשון,זכר ויחיד.
ואני, בעצם, כמעט קלינט איסטווד..
כמעט כוכב בכמעט חיים”.
ד”ר פומרנץ – סוף
החיים הם מחלה עם 100% תמותה. שיר הנושא מתוך סרטו האחרון של אסי דיין – ד”ר פומרנץ.
