הטור הראשון של אריק איינשטיין ב”מעריב“, שהפך גם לטור האחרון שכתב ופורסם לאחר מותו, הוא במפתיע גם מסע בזמן לתל אביב הישנה, כתב אישום חריף נגד החברה הישראלית וסיכום חיים, מבלי שאיינשטיין ידע שהוא כזה.
ראו גם:
אריק איינשטיין: 30 השירים הגדולים לזכרו
שלמה ארצי בהופעה עם רגע קבלת ההודעה על מותו של אריק איינשטיין
איינשטיין עובר מנושא לנושא כמו תחנות בזמן: בתי ילדותו, בית אביו, תיאטרון האוהל, מסעדת “המיואש” בפינסקר וקפה “המלוכלך” בבן עמי, מבנים ישנים שנהרסו כדי לפנות מקום לחדש בלי להותיר זכר, אולפני ההקלטות בהן עבד, מצב החברה הישראלית והעיתונות היום. הוא פותח את הטור במילים:
“השנה האחרונה הייתה מדכאת במיוחד. אתה פותח עיתון, רדיו או טלוויזיה, והבלגן חוגג. כולם רבים עם כולם, הפערים הסוציאליים הולכים וגדלים, האלימות חוגגת, העולם התחתון מרים ראש ויש גם ניסיונות לעורר את השד העדתי, שכבר מזמן חשבתי שנפטרנו ממנו”.
לאחר מכן הוא כותב על הדרבי: “שלושה משחקי דרבי זכורים לי במיוחד. הראשון הוא הדרבי האחרון, כי הוא האחרון”.
איינשטיין עובר מכאן לכתוב על משחק הדרבי הראשון בחייו בתחילת שנות ה-50′, במגרש האספלט של הפועל, בגימנסיה “שלוה” ברחוב רנ”ק ואיצטדיון המכביה. הוא כואב את חוסר השימור והרס סמלי העבר: “הייתי שם לא מזמן וזה היה מפחיד: כאילו פצצת אטום נפלה על המגרש. אין זכר לכלום. אין זכר למבנה, לעץ או למשהו ברקע; כאילו מעולם לא היה פה כלום…איצטדיון המכביה היה ה-מקום, ומחקו אותו. וזה עוד כלום לעומת מה שעוללו לגימנסיה הרצליה – מחקו אותה ובנו עליה את מגדל שלום, לא להאמין. אני מודע לכך שאי אפשר לשמר הכל, כי החיים דורשים את שלהם, אבל את גימנסיה הרצליה, שהיא חלק אדיר מתרבות והווי של עם? בושה וחרפה”.
איינשטיין כותב על תקליט האוסף של שירי אברהם חלפי עליו עבד ועל חלפי שהיה חבר של אביו, איש מקסים, עדין נפש ועל אף שלא היו לו ילדים היה דוד לכל ילדי חבריו: “אני שמח שיש לי חלק בהבאתו לידיעת הציבור. אלו לא דברים מובנים מאליהם, לשיר טקסטים של נתן אלתרמן, לאה גולדברג וחלפי. זו זכות גדולה לשיר שירים של משוררים לאומיים”.
איינשטיין כותב על בתי ילדותו ברחוב גורדון 31, דב הוז 25, דיזנגוף 93, לוריא 11 ואחרים, על בית כלל שבמקומו היה מגרש כדורגל בשנות ה-20′: “אני תמיד מדמיין איך כל הסיפור הזה נראה. בטח יש אנשים שיש להם ציורים או צילומים של האזור הזה, שנקרא נורדיה והיום יושב עליו דיזנגוף סנטר. עד שנות ה-60 היו פה צריפים. חיים גורי גר שם, וגם פיני גרשון. אני באמת חושב על המשחק ההוא שם, במגרש של בית כלל, וחושב על אלפי הצופים שבאו. בטח יהודים, ערבים, אנגלים וטורקים, עם כל הלבוש הזה, והמעילים והמגבעות והשתייה הקרה”.
“הייתי בן יחיד להורים שלי, ונשארתי בן יחיד. מאז הגנים התפזרו בצורה פרועה ביותר. יש לי ארבעה ילדים, 18 נכדים ושישה נינים. האם אני זוכר את כל השמות? זוכר, אבל לא לפי הסדר”, כותב איינשטיין. הוא גדל מאחורי הקלעים של תיאטרון “האוהל” בו אביו שיחק. הוא מצטט את חלפי: “העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה”.
המילים האחרונות שכתב איינשטיין הן פסימיות: “יש פה במדינה המון אנשים טובים. נכון שזה נשמע פלצני, אבל ככה אני מרגיש. אנשים נהדרים, אכפתיים ומוכשרים, והם אוכלים אותה בגלל האווירה הכללית, שהיא אווירת הסתאבות. נוצר חוסר אמון מוחלט בין האנשים, בין העם, ובין הממסד, וזה הכי גרוע. באחד השירים כתבתי: “סך הכל רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה תהיינה לים…הבעיה היא שהמין האנושי מחפש שיהיה אקשן. אנחנו חיים בעולם הזה, של יותר ויותר כוח, שררה וסדום ועמורה. יש כמובן דברים טובים, אבל הם הולכים קצת לאיבוד בתוך ים של דרעק”.
