נכתב על ידי יסמין לוי. פורסם במקור באתר Miss Tomorrow.
לא מזמן נפגשתי עם חברת ילדות שלי בענייני עבודה. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שני עשורים שישבנו זו מול זו. שני עשורים חלפו על פנינו. הזמן פשוט קיבל חיים משלו. ממנה שמעתי על ההיא ועל ההוא ונשאבנו לימי התיכון. זה היה משעשע אבל גם מדכא. פאק, הזדקנו. לא חשבתי על הימים ההם במשך זמן רב. השנים התעופפו באוויר. ולצעיף לא לקחתי הרבה מהן. מה שבטוח, לא הסתכלתי על המציאות מכל הזויות. מה שבטוח זה שלא פיתחתי ראייה תלת ממדית כמו אמן התלת ממד הרוסי, ניקולאי ארנדט, שאת יצירותיו המהפנטות הבאתי לפניכם.
עשו לייק ל”מיס טומורו” בפייסבוק:
החיים הם רבדים על רבדים. מה שנראה על פני השטח אינו כפי שהוא באמת. ולצערנו לא היו לי מורים לחיים. לימדו אותנו לפתור תרגילים רבים. שאלות רבות שדרשו תשובה אחת. בדרך כלל הפתרונות היו שחור לבן. כן או לא. תיעבתי את זה. ולא סתם הייתי מאלה שכתבו הרבה כי מצאתי כל פעם עוד אופציה להסתכל על הדברים. כי תמיד יש. המציאות אפורה, מורכבת, נזילה. בסוף נאלצים לקבל החלטה שהיא חד משמעית אבל בקבלת ההחלטות אנחנו מתחשבים בהרבה דברים. כדי לקבל החלטה טובה צריך לפעמים לדמיין תרחישים עתידיים. לא כאלו שניצבים מול עינינו. להביט על המצב מזווית אחרת. אבל בזמן אמת אין לנו פרספקטיבה.
מה שמביא אותי לחיים הבוגרים. רק מהמקום הזה אני יכולה להביט לאחור ולומר בלי בושה: לא לימדו אותי לראות את המציאות כפי שהיא. הפקירו אותנו לגלות לבד אכזבות, מכות לא צפויות, לאלתר, להיכשל ואפילו להצליח לא לימדו אותנו. אחרי גיל 18 אתה מגלה שבעצם אינך יודע שום דבר באמת שיעזור לך כבוגר. היית בפארק שעשועים של הנעורים. שיחקת על המתקנים. התנדנדת בבועה. אז הנה חברים, כמה מהדברים שהייתי שמחה לדעת אז על היום. היה חוסך לי כמה כאבי לב, צעקות ועצבים. אז הנה, למען הדורות הבאים, תעבירו הלאה לילדים שלכם:
1. לאנשים יצירתיים לא אכפת מציונים
אני זוכרת שהעברתי את התואר בתקשורת וניהול ברצינות מוחלטת, אפשר לחשוב שלמדתי רפואה. אולי דמיינתי שאני מצילה חיים בשיעורים אבל החרדה מלקבל ציונים נמוכים הביאה אותי להשקיע ולקטוף ציונים ממש יפים. זה חימם את האגו. רק כדי לגלות שהאיש שפתח לי את דלת לתעשייה אפילו לא הציץ בזה. לא עניין אותו בכלל. הוא קיבל אותי לעבודה על סמך אינטואיציה. האסטרטיביות שלי, שהביאה אותי להיכנס למערכת בלי הזמנה או קורות חיים, הכריעה את הכף. מילא משפטים, פסיכולוגיה ורפואה שתנאי הקבלה נוקשים. אבל בתקשורת ומקצועות חופשיים כאלה לאיש לא אכפת.
2. פרוטקציות יכניסו אתכם אבל לא ישאירו אתכם
יש לכם דוד מקושר, אבא מליאן, אחות בתפקיד בכיר. יופי, מרגש. כל הכבוד שנולדתם לתוך הדרך הקלה. הפעלתם את הקשרים שלכם? לגיטימי בעולם כה דפוק. אלוהים יודע ואפילו אני כמה קשה זה להיכנס לתחום שרציתם בלי שזרקו עבורכם מילה טובה. נכנסתם, אל תמהרו לחגוג. אם מדובר בחברה רצינית שנותנת דין וחשבון למישהו, היא לא תיתן לכם לרסק את תדמיתה. סביר להניח שבשלב מסויים היא לא תהיה מוכנה לספוג את הכישלון שלכם. אז אל תהיו זחוחים כל כך. כדאי לכם להבריק. מה שישאיר אתכם או יעזור לכם לזכות בהערכה זה עבודה טובה בלבד. וזה תלוי בכם.
3. הטוב לא תמיד מנצח
בבית ספר אם ידעת את החומר קיבלת ציון טוב. התנהלת בתוך השיטה ההוגנת הזו ואם השקעת ושיננת כמו תוכי הצלחת. בחיים זה לא עובד ככה. המוכשר, המשקיען והטוב ביותר אינו זה שבהכרח מתקדם בסולם הארגוני. באופן כמעט הפוך להיגיון, זה שמטפס למעלה עלול להיות החנפן, הלקקן, המקורב לצלחת, היס מן, זה שאינו מערער סדרי עולם, האפרפר, זה מייצג את ערכי החברה הקונפורמיים כלפי חוץ. הוא זה שעשה קריירה בלפתח שיחות וצחוקים עם זה שמעליו. בהרבה ארגונים המוכשרים, הדעתניים, החריפים, הביקורתיים נדחקים הצדה ובשלב מסויים הבינונית מתקבעת והמוכשרים הולכים ומתמעטים. וככה בראש הפירמידה אינו עומד בהכרח האיש המוכשר ביותר. באסה. אז אם אתם טובים ובניתם כבר שם, לכו תהיו עצמאים ותקדמו את הטובים.
4. מילה של אדם אינה שווה בהכרח דבר
בתיכון לא היו לי הרבה הזדמנויות מלהתאכזב. שנים אחרי לא תיארתי לעצמנו עד כמה יש פער בין מה שיספרו לנו לבין מה שיש בפועל. נקודת ההנחה שלכם צריכה להיות שכדאי להוריד חמישים אחוז ממה שאדם מספר לכם על עצמו. אין גבול לכמות השקרים, בלופים, סיפור אלף לילה ולילה שתיתקלו בהם. תהיו חזקים. ככל שמתבגרים לומדים עד כמה קר ומנוכר העסק הזה הנקרא חיים. אנשים אומרים שיחזרו אליכם ונעלמים. יציגו מצג שווא עד כמה הם רוצים לשתף פעולה איתך ואחר כך יגנבו רעיונות שלך. הם ינסו לרצות אותך ואחר כך ינעצו סכין בגבך. אתה תלמד שאנשים הם לא דבר שאפשר לסמוך עליו. ועדיין, תצטרך להתנהל עם חלקם. רק אל תהיה מופתע.
5. לא תעשו כל הזמן רק מה שאתם אוהבים
ישנה פנטזיה נאיבית כזו שנצא החוצה והעולם רק מחכה שנצלם אותו, נכתוב עליו, נביים אותו בדיוק כמו שאנחנו רוצים. הוא עדיין מחכה אבל עד שנגיע לזה נעבור כמה דברים. השאיפה היא בהחלט למקסם את הכיף אבל ללמוד להסתדר עם החלק האפור, הפחות זוהר, שיש ברוב העבודות. גם כמראיינת לשעבר בידיעות 7 שנים, היו פה ושם כתבות שלא היו כתבות הדגל שלי. היו דד ליינים קשים. היה לחץ משבוע לשבוע. היו חלקים פחות נעימים והפיצוי היה הדברים שכן נהניתי מהם. זה שלב ההתפכחות. כשאתה מבין כקופירייטר שכנראה לא תעשה פרסומת לדיזל וקוקה קולה אלא פרוספקטים לבנייה וקמפיין שווה פעם בכמה זמן. אתה לומד לחיות עם הבנאלי, השיגרה ומבין לא ניתן לככב כל הזמן. יש עליות וירידות. גם ג’וב החלומות יכול להתגלות לפרקים כמו סיוט. לומדים להתמודד עד שתגיע למקום שאתה יותר שלם בו.
6. דברים לא פשוט יבואו אליך
בלימודים כל מה שהיית צריך לעשות היה להקשיב למורה ולהיבחן. באופן פלא, המבחן הגיע אליך גם אם לא זזת מהכיסא. כשאתה תצא החוצה אתה תגלה ששום דבר לא נוטה פשוט לקרות לך. בעבודה כמו בזוגיות, אם לא תצא, תיצור קשרים, תתערבב בן זוג או עבודה חדשה לא יבליחו ממכונת הכביסה. לי היה הכי קשה עם החלק הזה. תמיד פינטזתי כנערה שהבחור ההורס בבית קפה, זה שהתעלמתי ממנו במכוון כדי להיראות קולית יגש אלי ויתחיל איתי. בהמשך הייתי זו שקיוותה שאנשים חדי עין יבינו לבד איפה אני כולה להתאים עבורם בקריירה אבל הבנתי שזה נדיר. הרוב לא מעזים לחשוב, לקחת החלטות אמיצות ולראות את מי שעומד מול עיניהם. כדאי לפנות, לשאול, להציע, ליזום. אולי לא יצא מזה מה שרצית אבל תמיד יש סיכוי שכן. חוץ מזה, קשרים שיצרתם יכולים להוכיח את עצמם בזמן אחר. לפחות לצאת החוצה, לתת לעולם להבין שאתם פנויים, מגדיל את הסיכויים.
7. להיות חלק מעדר לא יוביל אתכם למקום טוב יותר
בעבר כתבתי על זה, אין מה לשאוף להיות מקובל. פעם הסתובבנו בקמפוס, ראינו את חבורת המקובלים בצד, קינאנו הם, חלמנו להשתייך ומצאנו את עצמנו אאוטסיידרים. יום יבוא ורוב האנשים שם יחיו חיים בנאליים, סטנדרטים, לא יבריקו, לא יובילו מהלכים. המקובל היום הוא הלוזר של מחר. תפתח את עצמך, את הכישורים שלך, תתעמק במה שאתה אוהב, תלמד ותתרגל. זכור את התיאוריה שכדי להצטיין במשהו אתה זקוק ל-10 אלף שעות של תרגול. שים פס על פופולריות נזילה. ברגע שתצא לעולם אתה עומד בכוחות עצמך גם ככה. החבורה ההיא תתפרק וכל אחד יתפזר. לא תזכור את שמותיהם אפילו אז נצל את הזמן עם המחשבות שלך. מי יודע, אולי עוד תכתוב את “מאה שנים של בדידות” הבא.
8. פרידות הן דבר מעולה. אל תייסרו את עצמכם
כשהייתי צעירה ושברו לי את הלב חשבתי שלא אתאושש מזה. שזהו, חיי גמורים. נשכבתי על השטיח כמו פאתטית ויללתי לתוך האבק. ללא שום פרופורציות האמנתי שאותו בחור שאהב אותי היה היחיד שיאהב. ייסרתי את עצמי. הייתי דרמטית עד כאב. שנים אחרי, החיים הוכיחו שאחרי כל פרידה שחוויתי הגיע גבר מתאים יותר. שהזמן מרפא לב שבור. החיים ממשיכים. בסוף רוב הקשרים הופכים לזיכרון מעומעם. אם מתבוננים על החיים ולא מתוך אגו, אנשים באים והולכים וכשהם עוזבים זה רק אומר שהחיבור הרגשי לא היה שלם ושהשיעור נגמר. זה לא בגללכם או בגללו אלא שניכם. אין מה להיתקע בלופ. לא קל לראות את זה בזמן אמת, אבל פרידות הן גם לטובתנו ולא רק לצד הנפרד. הנה, עוד הזדמנות להגיע לספר “מאה שנים של בדידות”.
9. אל תנסו לזכור ולהיכנע לשטחי, נסו להתעמק ולהבין
לעולם לא אשכח את הניסיונות האומללים של אבא שלי, מנסה ללמד אותי מתמטיקה. בשלב מסויים הוא העביר את העונג המצמרר למורה פרטי. שם למדתי לא באמת להבין אלא רק להסתדר. לשנן. לזכור. לתרגל. הלימודים היו בנויים לפי המודל הזה, יכולת לקבל ציונים מעולים משינון ותרגילים חוזרים. בחיים רק לזכור בלי להבין לא יקדמו אתכם לאף מקום. במיוחד כשיש את גוגל שזוכרת בשבילך. ההבנה של תהליכים תאפשר לפתור בעיות, קריססים, לאלתר ולתמרן בתבונה. לזכור מה שהיה לא מעיד על מה שיהיה. אם הבנת באמת יהיה קשה להתקיל אותך. אם מישהו אומר לכם משהו, אל תהנהנו כמו תוכי. תבינו מה הוא אומר ובעיקר, מה הוא לא אמר. תבינו את המצב בו נמצא השני ולא רק איפה אתה נמצא. הבנה אמיתית מאפשרת העמקה. תימנעו מכל המקומות הללו שמציעים לכם קורסים קצרים ושיטות קלות שנועדו לעשות עליכם קופה. כדי להצטיין במשהו נדרש ללמוד אותו הרבה, להתעמק, להתעסק בו הרבה.
10. לא הכל תלוי בכם
בימינו הסטודנט שלנו הצלחתנו נמדדה בטיב העבודות וכמה שלמדנו למבחן. אחר כך יגידו לכם שההצלחה טמונה בכם, אם תאמינו מספיק חזק הכל יקרה ובלה בלה. הכל נכון אבל אין לזלזל בפקטורים חיצוניים כמו טיימינג, צרכי השוק, אנשים אחרים, מזל, גורל. בניגוד לכל הגורואים מטיפנים מטעם עצמם, לא הכל תלוי בנו. אנשים תלויים בכל כך הרבה מרכיבים. ההצלחה היא כשכל זה מתמזג ברגע אחד מופלא. נוכל לזכור ששום דבר לא סופני. התמהיל נזיל. אני נוטה לחשוב שמי שמצליח ידע לכוון את עצמו לפי תנאי השוק. הוא שאל “מה אנשים צריכים?” וניסה למלא צורך. ואם עשה דבר קיים, שיכלל אותו במשהו. לחשוב למי יש אינטרס במה שאני עושה ולכוון אליו.
11. הצלחה היא עניין יחסי
סדר עדיפויות הוא הפתח לכל. עבור אחד הצלחה היא לייצר תא משפחתי רחב, עבור אחר זה לחיות כמו נווד חופשי ולטייל בין אלסקה לאוסטרליה, עבור אחר זה לרכוש מכונית יוקרה. לא באמת ניתן למדוד הצלחה. הדרך להצלחה בעולם הקפיטליסטי בנוייה על יסוד חזק: תמיד תחושו חוסר ושאם תתאמצו עד קצת, תוציאו עוד טיפה, תגיעו ליעד. המושג הצלחה רחבה יותר. אם בבית ספר הצלחה נמדדה לפי ציונים ולפי כמות חברים, כשמתבגרים מבינים שכדי להיות שמחים יותר עדיף להביט לא רק קדימה אלא גם אחורה. תמיד יהיה אדם יפה, עשיר, מוכשר יותר מאיתנו איפשהו. אבל אנחנו יפים, עשירים, חמים יותר ממישהו אחר. צריך לעבוד עם הקלפים שיש ברשותנו ולשחק הכי טוב שנוכל. ועם זה לנצח. או לעבור לשחק ברידג’.
12. הבדידות גם משתלמת
תמיד הורים דאגו מזה שהילד לא מתחבר לאחרים ושאין לו חברים. ביג דיל. אם הוא מעדיף לקרוא ספר במקום לרכל עם כמה חברים על בירה תהיו בטוחים, אתם במצב טוב. בעידן הטכנולוגי המתקדם העמוס רשתות חברתיות כל מיזנטרופ יכול להיראות כמו פארטי מאן. מצד אחד העולם מתקרב אבל במקביל לכך הוא מתרחק. אלה הימים הטובים של המיזנטרופים שאין להם כוח לבזבז זמן בבתי קפה או בכל דבר אחר שיסיח אותם ממה שמעניין אותם או בפרוייקטים. מעלים סטטוס פה ואינסטה שם. כדי להתחזק חברתית צריך לשלוט בתוכן מעניין ולא מעבר. כישורים חברתיים במציאות הם אובר רייטד. גם ככה כל אדם שלא הכרת ולא החלפת איתו מילה הוא לפתע “חבר” ברגע שאישרת אותו בפייס. אלה דווקא המיזנטרופים שימצאו את עצמם מקבלים במה יפה לדעות החורצות, לביקורת נוקבת ולעולמם השונה. הם לא יגידו את מה שבהכרח תרצו אבל יאמרו משהו על החברה בה אתם חיים. אז אם החנון שילדתם בחדר מפתח תוכנה בגיל 16, התמזלתם. מי יודע, אולי הוא יהיה הגאון שימציא את הדבר האחד הזה שהעולם צריך.
