כולנו נתקלנו בהם: אלה שמשתפים יותר מדי מעצמם ברשתות חברתיות: על המחלה הלא נעימה באיזור אינטימי, על בעיות ביחסי המין עם בן או בת הזוג ועל כל ביקור בשירותים.
אלה אנשי ה-TMI – משתפי היתר. רובנו אולי נתייחס אליהם כאנשים חסרי טקט אך הם מייצגים חלק קטן אך בולט באוכלוסיה שלא מודע למה שנחשב ראוי לשיתוף ומה כדאי לשמור לעצמם.
הסטארטאפ “כוורת” זקוק לעזרת הישראלים בתחרות הבינלאומית: יש לנו הזדמנות של פעם בחיים לנסוע ולהציג את כוורת בפני כל העולם בכנס סטארטאפים הכי גדול שיש. תיכנסו רק לרגע ותצביעו עבור Student Hive בקישור הבא – Info and Vote.
יכול להיות שפשוט לא אכפת להם. כאשר מדובר בקליק אחד קטן לשיתוף של מידע עם מאות אנשים, כאשר יש סמרטפון ביד וכמה שוטים שמחליקים בגרון, כל אחד עלול למצוא את עצמו בעמדה מביכה של משתף יתר.
אתרים שלמים כמו Lamebook קמו כדי לחשוף ברבים את הפאדיחות שלכם בפייסבוק . אפילו פושעים לא מפספסים הזדמנות להפליל את עצמם ברשת.
מה בוער לאנשים האלה לשתף עניינים אינטימיים עם קהל פוטנציאלי של מאות ואף אלפים חברים וזרים?
חוקרים באוניברסיטת הארוורד גילו בשנה שעברה כי הפעולה של שיתוף מחשבות ורגשות פרטיים מפעילה את מנגנון התגמול הניורוכימי במוח באופן נרחב יותר מכפי שחשבו תחילה. הנוירו-כלכלן פול זאק גילה, לראשונה ב-2010 שרשתות חברתיות גורמות למוח שלנו לשחרר הורמון המגביר תחושות של נדיבות ואמון. אוקסיטוצין (oxytocin) המכונה גם “הורמון החיבוק” מופק על ידי המוח בזמן התאהבות, מפחית מתח ומגורה על ידי תקשורת ושיתוף בעיקר אצל נשים. על פי זאק, הוא גם הסיבה לכך שרשתות כמו פייסבוק מעוררות אצלנו הרגשה טובה וגורמות לנו לחזור אליהן שוב ושוב כדי לשחזר את החוויה הנעימה.
מחקרים נוספים גילו כי הדחף החדש שלנו לשתף מידע אישי עם אחרים אינו נובע רק מהתאדות הפרטיות וחלחול החיים האינטימיים למרחב הציבורי בעידוד רשתות חברתיות ותוכניות ריאליטי אלא גם מניסיונות תת מודעים לשלוט בחרדה סמויה. התופעה הזו מכונה “רגולציה עצמית” והיא מופעלת במהלך שיחה, אז אנחנו מבזבזים הרבה אנרגיה מנטלית בניסיון להשפיע על הטובה על הרושם של האדם האחר אודותינו. אנחנו מתאמצים להיראות חכמים, שנונים ומעניינים. הבעיה היא שהמאמץ הזה מותיר לנו מעט כח מוח כדי לסנן את מה שאנחנו אומרים ולמי. התוצאה היא “טפשת” שגורמת לחלקנו לא לשמור לעצמם מידע שאמור להישאר פרטי. כל ההסברים האלה מעניינים אך הם עדיין לא מסבירים פאדיחות-על שקורות לאנשים מסוימים ולא לאחרים.
המחקר האחרון הוא של חוקר השיווק פרופ’ ראסל בלק שיתפרסם בכתב העת Journal of Consumer Research . במחקר טוען בלק כי רשתות חברתיות מעודדות אותנו לפתח תפישה מורכבת יותר אודות עצמנו כיחידים. דרך אינסטגרם, יוטיוב, טוויטר, פייסבוק ואחרים, אנחנו בונים את הזהויות שלנו בדרכים שלא היו אפשריות בעבר.
בלק מזהה “נקודה עיוורת” שגורמת לנו להיות אדישים כמעט לתגובת החברה. כאשר אנחנו מתבוננים על המסך לא מדובר בתקשורת פנים מול פנים עם אדם שיכול להגיב לנו, כך שקל לנו יותר “לשפוך הכל”, הוא אומר ל”סלייט”, “זה כאילו שאנחנו בלתי נראים ולכן מותר לנו לעשות הכל. האירוניה היא שהמעשים שלנו לא גלויים בפני אדם אחד אלא אלפים”.
תמונת שער: shutterstock.com
