האם אפשר לומר שסרט שאף אחד לא יכול לראות אותו ראה אור? האם סרט כזה עדיין יכול לעשות באזז? כנראה שהתשובה היא כן לשתי השאלות.
כל ילד יודע שהאסור הרבה יותר מסקרן מהמותר. ג’ון מלקוביץ’ ורוברט רודריגז משתפים פעולה בסרט שמבוסס על חוכמת הטיזינג הפשוטה הזו. אף אחד לא יוכל לראות את הסרט בימי חייהם.
למעשה, אף אחד לא יוכל לצפות בסרט הזה ב-100 השנים הקרובות.
הסרט, ששמו ההולם הוא “100 שנים” (100years), הופק במסגרת קידום לקוניאק היוקרתי Louis XIII שמתיישן ומשתבח במשך 100 שנים. הסרט יוכנס לכספת עם מנגנון נעילה על פי זמן והיא תוגדר להישאר נעולה עד ה-18 בנובמבר, 2115. אז נכדנו או ניננו אולי יוכלו לצפות בו. גם זה לא בטוח, משום שכרטיסים הופצו בינתיים רק ל-1,000 משפיענים בהזמנה המיועדת לצאצאיהם.
מפיקי הקמפיין חשבו גם על העניין הטכנולוגי. באילו אמצעי יצפו בסרטים בעתיד? על גבי הולוגרמות מרחפות? בחיווי ויזואלי תוך מוחי? מה שבטוח, זה לא יהיה בכותר DVD אך “100 שנים” ניתן יהיה לצפייה באמצעות מקרן שיאוחסן יחד עם הסרט.
למרבה המזל, הטריילרים של הסרט כן ניתנים לצפייה. נוצרו שלושה כאלה בסך הכל וכל אחד מהם מדמיין חזון שונה לעתיד וגם שופך קצת אור על תהליך היצירה של הסרט.
על מה הסרט הזה בכלל? אף אחד לא יודע באמת. ידוע רק שבמסגרת התחקיר לסרט מלקוביץ’ חקר חזונות עתיד וספרות מדע בדיוני מלפני 100 שנים. “כמה מהתחזיות מדויקות באופן מוזר ממש, אך הרוב המכריע לא היה ניתן לחיזוי ואני מאמין שכך יהיה העתיד עבורנו”.
האם יכול להיות שאותם נינים, אם בכלל יזכו לכך, יתיישבו לצפות בסרט וכל מה שהם יקבלו זה את הצחוק המתגלגל של מלקוביץ’? יכול מאוד להיות אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע שמדובר בתרגיל אדיר שנעשה עם קריצה סאטירית מעוררת השראה. הרי לא מדובר למעשה ביצירת אמנות עתידנית אלא כזו הנטועה עמוק בעכשיו, בעולם בו שיווק הוא הכל ולעתים נדמה שכבר אין צורך במוצר כדי לשווקו. אנחנו מעבירים הלאה מסרים גם בלי לקרוא את התוכן. הדיוור הופך לדבר עצמו והאריזה היא הכל. מעניין מה יחשבו על זה בעוד 100 שנים.
