הפרשה המסתורית של ילדים שנלקחו מביתם עבור “ניסוי חברתי”

המהלכים הכי מפחידים הם אלה שאינך יודע מה מסתתר מאחוריהם. ב-1950 נלקחו ילדי האינואיט בגרינלנד מבתיהם כדי “להפוך לילדים דנים משכילים”. הם היו צריכים לעבור חינוך מחדש במקום רחוק, בלי מגע או קשר להוריהם. 60 שנה לאחר מכן הם דורשים שהממשלה הדנית תתנצל על עוגמת הנפש שיצרה. מדובר בפרשה קרה, מוזרה, מנוכרת ואכזרית שמטרותיה המקוריות היו חיוביות לכאורה. 

“היה זה יום קיץ יפה ב-1951 כאשר שני ג’נטלמנים דנים הופיעו על מפתן הדלת שלנו”, סיפרה הלן ת’יסן, אחת הנשים שהשתתפו בניסוי כילדה. היא התגוררה עם משפחתה ב”נוק”, בירת גרינלנד. “נלווה אליהם מתרגם ואחותי ואני חשבנו לעצמנו, מה הם רוצים? היינו מאוד סקרניות ואז התבקשנו לצאת החוצה בעוד אמא שלנו דיברה איתם. הם שאלו את אמי אם היא מוכנה לשלוח אותנו לדנמרק, אלמד לדבר דנית ואקבל השכלה ושזו תהיה הזדמנות טובה עבורי”.

פעמיים אמה אמרה “לא” אבל הם האיצו בה ואמרו שהם חושבים שזה יעשה להלן טוב וכי התוכנית היא רק לחצי שנה ושהיא תקבל הזדמנות לעתיד טוב יותר. הם האמינו שעליה ללכת איתם.

הלן ובני משפחתה

לדנמרק היו שאיפות לשפר את הקולוניה הארקטית שלהם. הרבה אנשים התפרנסו מציד כלבי ים, רק מעטים דיברו דנית וטוברקולוסיס התפשט בכל מקום. הדרך היחידה להפוך את האי למודרני היה ליצור “גרינלנד חדש”. הממשלה הדנית שלחה טלגרמים דרך מורים וכמרים על מנת שיאתרו את “הילדים הכי אינטליגנטים” בגילאים 6-10. התוכנית הייתה בשיתוף הקרן להצלת ילדי דנמרק במטרה לשלוח את הילדים למשפחות אומנות כדי שיהפכו ל”דנים קטנים”.

ההורים היססו לשלוח את ילדיהם אבל לבסוף 22 משפחות נענו לרעיון. אביה של הלן מת מטוברקולוסיס שלושה חודשים לפני כן ואימה נותרה עם שלושה ילדים. ההצעה דיברה אל לבה לבסוף. היא התכופפה והסבירה לבתה שהיא נוסעת דנמרק. הילדה לא ידעה מה זה. “זו מדינה מאוד רחוקה ויפה”, אמרה לה, “זה כמו אי קסום ואת לא צריכה להיות עצובה”. 

הלן היום. “עדיין מרירה”

במאי, 1951, הפליגה אוניית MS Disko עם הילדים על סיפונה לעבר הלא נודע. הילדים הרגישו הכל חוץ משמחה. “הלכתי מהבית לנמל עם המזוודה הקטנה שלי”, נזכרת הלן. “מהאוניה הבטתי על אמי ולא יכולתי לנפנף לעברה כי כעסתי מדי. רק השארתי את ידי למטה. חשבתי, ‘למה את נותנת לי לעזוב?’. לא יכולנו להבין למה שלחו אותנו משם. מה המתין לנו? הכל היה אי ודאות”.

כשהם הגיעו לקופנהגן הכל היה נראה לה אחרת ממה שאימה הבטיחה. היא קלטה שני הרים אבל כשהתקרבה יותר הבינה שאלה עצים בכלל. “לא ידענו היכן אנחנו, רק שהעצים היו גבוהים וירוקים ואנחנו בחיים”. לפני שנשלחו למשפחות האומנות הם נאלצו לשהות ב”מחנה קיץ” המכונה “Fedgaarden”. החווה הייתה כל כך מרוחקת שהם לא קלטו עוד בתים בסביבה. בדיעבד התברר שזה נבע מהחשש שהגרינלאנדרים ידביקו אולי מישהו במשהו כי זו הפעם הראשונה שנחתו בדנמרק.

כל הזמן הזה הלן המשיכה לתהות לפשר מעשיהם שם ומתי ישובו הביתה. “התגעגעתי לאמי והתאבלתי על אבי. לא הבנתי למה נשלחתי כל כך רחוק”. 

התוכנית הזו הייתה כל כך נחשבת עד שהמלכה בכבודה ובעצמה הגיעה לבקר את הילדים הזרים האלה במחנה. הילדים עצמם לא הבינו מה משמעות הדבר והלן לא הפיקה שום אושר מהביקור המלכותי, רק שוטטה בעצבנות. היו אמנם רגעי אושר, כמו ביקורים על החוף, אבל בלילות הילדים היו עצובים ובכו עד שנרדמו. “חשתי עצובה ולא מוגנת”.

מלכת דנמרק ביקרה אותם

השלב הבא היה לשלוח אותם למשפחות האומנות שלהם. ב-1951 התפרסמה כתבה על “הצלחת הניסוי” לכאורה. הם היללו את ההסתגלות של הילדים לאווירה החדשה, הכה שונה ממקום מולדתם. “התנגדויות בהתייחסותם לציוויליזציה נרשמו מעט פעמים”, הצהירו. העיתון הילל את היכולת שלהם לדבר דנית אבל ציין שכאשר הם כעסו אז הם פלטו מילים בשפתם. “הלן לא אומרת מילה לאומנים שלה, רק מהנהנת כשמדברים איתה אבל היא שמחה לשוחח עם אחותה האומנת שם שמלמדת אותה איך לסרוג”. מה שנקרא, אידיליה בעיניהם.

במחנה הקיץ הלן פיתחה אקזמה במרפקים ובקרסוליים והתגוררה אצל הרופא. הוא מרח עליה חומר והיא לא הייתה יכולה לבוא במגע עם אף אחד או לגעת ברהיטים. “לא הרגשתי רצויה שם אלא כמו זרה. לאם היו מחלות נפש והיא הייתה במיטה כל הזמן”.

המבוגרים איכזבו אותה ולא היה לה אמון בהם. הרי, הם אלה ששלחו אותה לדנמרק. מבחינתה, מה היה לסמוך עליהם? אז היא הנהנה וזהו.”לא רציתי לענות להם”. 

הלן בחצר המשפחה האומנת

אחרי שהאקזמה חלפה שלחו אותה למשפחה אחרת. הפעם זה היה סוג של תיקון עבורה. כעבור שנה שלחו אותם חזרה לגרינלנד, יותר נכון, 16 מתוך ה-22. הנותרים אומצו על ידי המשפחות האומנות. כשהגיעה חזרה לנמל, היא זוכרת איך לקחה את המזוודה הקטנה ורצה לזרועות אימה. “דיברתי ודיברתי אבל היא לא ענתה. הבטתי עליה בבלבול. היא אמרה משהו אבל לא הבנתי מילה. זה היה זוועה. לא יכולנו לתקשר. דיברנו שפות שונות”.

אבל חיכתה לה הפתעה. ארגון נוסף נכנס לסיפור, “הצלב האדום הדני” שבנה בתים לילדים מהניסוי כי אחרי ההתקדמות בדנמרק זה יהיה חסר אחריות ועוול לשלוח את הילדים לגור בבתיהם “בתנאים גרועים יותר”. כלומר, שוב ניתקו בין הורים לילדיהם והלן מצאה את עצמה גרה בבית אחר. “אם חדשה”, מנהלת המקום, טפחה לה על השכם והפצירה בה שתעלה על האוטובוס לבית היתומים החדש. “חשבתי שאני חוזרת לאמי. למה שוב שלחו אותי? לאיש לא היו תשובות”. הלן עלתה בשקט ודמעה כל הדרך.

שם, הרחק מהוריהם, לא איפשרו להם לדבר בשפתם והתעקשו שיהיו כדנים לכל דבר. הם דווקא רצו לדבר בשפת האם שלהם. המנהל הגיע והבהיר שלא מדברים איתם שום שפה אחרת חוץ מדנית כי הם “אמורים להתקדם בחברה”. 

ילדים שנקרעו ביו שני עולמות

הקשר בין הלן לאימה עלה על שרטון. הוא הפך לחמוץ מאחר והלן לא סלחה לה על איך שלחה אותה כה רחוק ועוד בנוסף לזה, איך איפשרה לה לחיות בבית אחר, כאשר היא עצמה התגוררה באותה עיירה. אלה היו ימים שהיה קשה להתנגד לקולוניה הדנית. לא היה הרבה שניתן אולי היה לעשות אבל האם לא ניסתה, ויתרה על גידול בתה עבור ההבטחה לחיים טובים עבורה.

לא בטוח שהרבה אימהות שרוצות שהילד יזכה לתנאים טובים יותר לא היו נכנעות. במיוחד כאשר כוחן קטן מול הממשלה אבל אי אפשר להתפלא על כעסה של הלן על כך שלא הייתה פקטור בכל תהליך קבלת ההחלטות. התעלמו מנפשיותה, רצונותיה ומחופש הבחירה שלה. 

ההשלכות לא איחרו לבוא. הלן מצאה את עצמה לאורך חייה פורצת בבכי לא מוסבר. כאשר פגשה את מי שהפך לבעלה הוא כמעט ויתר עליה בגלל אישיותה השברירית. אבל מה שמדהים הוא שרק בגיל 52 הבינה הלן מה בעצם קרה בימים הקרים ההם ומה הייתה הסיבה שנלקחה מביתה. 

החדשות לא הגיעו מהממשל הדני אלא מכתבת דנית שמצאה מסמכים מעניינים בנושא בארכיון. “היא צלצלה אלי ואמרה ‘את יושבת?’ היית חלק מניסוי”. הלן רק ישבה ובכתה. 

כמובן, לא ברור אם אי פעם ניסתה להבין מה קרה עם אימה, שבכל זאת ידעה יותר ממנה. 

“ילדי הניסוי” לא התפתחו כמתוכנן

מכל ילדי הניסוי רק שבעה נותרו בחיים. הם נפגשים מדי פעם. “כולנו מרגישים אותו דבר, חוסר אמון, תחושת אובדן והיעדר ביטחון עצמי והרגשות האלה לא נעלמו”. הילדים לא הפכו להיות “אזרחי מופת” דנים ולא “פני העתיד”. הם התדרדרו ברובם, חלקם הפכו להומלסים ואחרים אלכוהוליסטים ומתו צעירים. “הם איבדו את זהותם”, הסבירה הלן. “הם איבדו את שפתם ואת מטרת החיים בשל כך”.

ב-1998 הלן קיבלה מכתב מה”צלב האדום” שהביע חרטה על הניסוי. ב-2009 גם הארגון הראשי שעמד מאחורי הניסוי,  “הקרן להצלת ילדי דנמרק”, התנצל ונעלמו מסמכים המחברים ביניהם לדבר עצמו וייתכן שהושמדו בזדון. “כשמביטים על מה שקרה פה, זה מקרה חמור על עבירה של זכויות בסיסיות. כל כלל נשבר כאן. שלומם האישי הופנה הצדה לטובת הפרויקט. כוונותיהם היו טובות אבל זה הלך רע. החשיבה אז הייתה שהם רצו לחנך ולשפר את הצלחתם של הגרינלאנדרים ולתת להם חעתיד מזהיר יותר. הם רצו ליצור סמלי חיקוי כדי שאלה יצעידו את גרינלנד קדימה”. 

הלן ובעלה. “איך הם יכולים היו לעשות את זה?”

ב-2010 הרשויות ברינלאנד עדיין מחכות להתנצלות מהממשל הדני אבל שם אין קול, רק דממה וזאת למרות שנציג מהמפלגה הדמוקרטית הבטיח “לחקור” את הנושא.

 לא הכל שחור. הלן כאמור נישאה לגבר, דני! והשניים הקימו משפחה לתפארת. היא סיימה תואר ופיתחה קריירה בטיפול בילדים. כיום, בגיל 71 היא מתגוררת בדרום דנמרק. “בכל הנוגע לממשל הדני אני מאוד כועסת ומרירה”, היא מספרת, “אני לא מבינה איך הם יכולים היו להפוך אותנו לניסוי. זה בלתי נתפש ואהיה מרירה על זה עד יום מותי”.

דרך BBC

מנוי
הודע ל
guest

0 תגובות
Inline Feedbacks
הצג את כל התגובות
Forgot your password?

Note: Your password will be generated automatically and sent to your email address.

Forgot Your Password?

Enter your email address and we'll send you a link you can use to pick a new password.

דילוג לתוכן