רופאים, בעיקר מנתחים, צריכים לדעת לקחת צעד אחורה כשהם מטפלים בפציינטים. על שולחן הניתוחים הם לא יכולים לראות בני אדם, אלא רק ערימות איברים שצריך לשנות או לתקן. אם הניתוח לא מצליח והחולה מת, הרופאים לא יכולים להרשות לעצמם לבכות על האובדן. אם הם יעשו את זה הם פשוט לא יוכלו להמשיך לתפקד, ויקרסו נפשית אחרי משמרת אחת בבית החולים.
ועדיין, לפעמים גם לרופאים קשה. תמונה שפורסמה ב-Reddit של רופא מנתח מתמוטט בבכי מחוץ לבית החולים הפכה ויראלית, וגרמה לרופאים רבים נוספים לחלוק את סיפורי האובדן שלהם.
“חזרתי עכשיו ממשמרת בחדר המיון, עבודה שאני עושה כבר 11 שנה”, כתב רופא אחד בתגובה לתמונה: “השנה האחרונה היתה קשה במיוחד, וכשנסעתי לעבודה בלילה שעבר, חשבתי ברצינות על כך שאולי הגיע הזמן שאעזוב את רפואת החירום. זו הפעם הראשונה שאני חושב דברים כאלה. יש ימים בהם קשה לי לזכור למה אני עובד בעבודה הזו. אני יודע בדיוק איך הרופא בתמונה הזו מרגיש.
“העניין המשונה הוא, שלמרות שהתמונה מראה רגע כל כך חשוך ומעלה אצלי זכרונות מלחיצים, היא גם גורמת לי לשמוח בבחירה שלי. אני חושב שזו תחושת החיבור שיש לכולנו עם הרופא האנונימי הזה, והתגובות החמות מחברי הקהילה כאן, שגורמות לי להרגיש כך. מה שאנחנו עושים חשוב”.
“היי. אבא שלי הוא רופא בחדר מיון. הוא עבד בזה במשך כל חיי, תמיד בלילות. הוא לא נוהג לדבר על המטופלים שלו”, כתב גולש אחר: “אני כן זוכר מקרים נדירים בהם הוא היה חוזר הביתה ומתמוטט בבכי בזרועותיה של אמי אחרי שהוא לא הצליח להציל מטופלים. הוא לא חשב שאנחנו, הילדים, רואים את זה, אבל תמיד הצצתי וראיתי. אף פעם לא הייתי מלא כבוד לאבא שלי מאשר ברגעים האלה, שראיתי אותו בוכה כי הוא הרגיש שהוא יכל לעשות יותר ממה שעשה – אפילו אם הוא לא באמת יכל”.
“מאמנים אותנו במשך שנות ההתמחות שלנו לשמור על חיים של אחרים”, כתב רופא אחר: “אנחנו עושים זאת ככל שאנחנו יכולים, והחייאות הופכות להיות חלק כל כך שגרתי בעבודה שלנו עד שאנחנו הופכים למכונות. אנחנו מזדהים עם החולים שלנו, כן, אבל מזיזים את הרגשות שלנו הצידה. אם ניתן לרגשות לסחוף אותנו – לא משנה אם אלה יהיו רגשות כעס, עצב או גאווה – זה עלול להשפיע על הדרך בה נפעל מול הפציינט הבא שנראה.
“מטופלים באים והולכים – נציל הרבה מהם, אבל תמיד יהיו אלה שלא נוכל להציל. ואז, ברגע הייחודי הזה, אנחנו מרגישים…כשזה נוגע לעבודה שלנו אין דבר קשה יותר מלספר לקרוב משפחה שאהובו מת. תנו לי דרך נשימה חסומה לפתוח. תנו לי מכור להרואין שחייו לקבל עירוי אבל אי אפשר למצוא לו וורידים. תנו לי ילד עם תגובה אלרגית. אבל אל תיתנו לי מוות לא צפוי”.
גם רופאים הם בני אדם – עניין שקשה לפעמים למטופלים שלהם לזכור. התמונה הזו כנראה מזכירה לכולנו את העובדה הבסיסית הזו לגבי המקצוע הזה, שכולל הרבה רגעים משמחים אך גם הרבה מאוד רגעים שיכולים להפיל כל אדם לארץ. הרופא האנונימי מהתמונה רק מייצג מה שכל רופא, ככל הנראה, עובר במהלך הקריירה שלו. אם חשבנו שמשמרות של 24 שעות הן החלק הכי קשה בעבודה הזו – התמונה הזו מכניסה אותנו לפרופורציות אחרות לגמרי.
דרך Independent
