נסיעה ברכבת ברוב מדינות העולם היא מסע במהלכו אתם נכנסים, יושבים, מנמנים ויורדים בתחנה אבל זה לא בהכרח כך בכל מקום. אם להיות ספציפיים, זה נשמע כמו סכנת חיים יומיומית עבור מי שעולה על “רכבת המוות” שמסיעה אותו ממקסיקו לארצות הברית. רבים לא מגיעים ליעד.
הצלמת מישל פרנקפורטר נסעה לא מעט מארצות הברית עד מקסיקו כצלמת וגם כפעילה לזכויות אדם אבל מתישהו היא שמעה על מסלול מיוחד של המהגרים ממקסיקו ויצאה לתעד אותו.
ב-2009 היא יצאה לדרך ונעזרה במפה ששירטטה סוניה נזריו זוכת השבחים בספרה “Enrique’s Journey”‘. הצלמת החלה את דרכה מדרום מקסיקו עד צפון ותיעוד המסע מופיע בספרה Destino.
הצלמת עברה בסך הכל שש נסיעות במסלול המבהיל והידוע לשמצה של “El Tren de le Muerte” (“רכבת המוות”). היא נתקלה בקרטלים לסמים ובבני משפחה רבים שלא הגיעו מעולם לארצות הברית.
המסע התחיל במעבר של נהר סוצ’יאטה על סירות גומי שהן בעצם גלגלים ענקיים. לאחר שהפליטים עוברים את הנהר הם נאלצים לצעוד ברגל 250 ק”מ כדי להימנע מתחנות בידוק ביטחוני במקסיקו והכל כדי להגיע לעיר בצ’יאפאס, המכונה אריאגה. רוב הנוודים קופצים בנקודה זו על רכבת נוסעת כדי להתחיל את מסעם הלא חוקי. הצלמת ביקרה בדרך בלא מעט בתי מחסה שמאלכסים את המהגרים. שם היא התבוננה באנשים ובדמותו של ישו התלויה על הקיר. התקווה היא מה שהניעה אותם קדימה, על פי האבחנה שלה.
רוב המסע מתבצע על גבי רכבות כאשר הפליטים נאלצים לדלג בין 10-15 רכבות כדי להגיע ליעדם. באחת הרכבות הם נאלצים לשבת במשך 13! שעות. מדובר בדרך מייסרת כשרק “ארץ האפשרויות” עומדת לנגד עיניהם. הרכבות מכונות על ידי הטרמפיסטים הלא חוקיים האלה כ-“La Bestia” (המפלצת) ו-“El Tren de le Muerte” (“רכבת המוות”) בגלל שהן כה מסוכנות ורבים לא שורדים את המסע המטורף.
המספרים הם מהפנטים. כ-400 אלף נודדים מנסים את מזלם בשנה. הם באים מאל סלבדור, גואטמלה, הונדורוס. רובם עוזבים את ביתם בחיפוש עבודה טובה יותר או כדי לנהל חיים בטוחים יותר. חלקם עוזבים מהפחד להיתקל בכנופיות או טיפוסים אלימים. אשה אחת עזבה בעל אלים עם ילדיה הקטנים ועבורה אין דרך חזרה.
כדי להגיע ליעד הם חייבים לעבור דרך אחת ממשפחת הקרטלים המסוכנות והשולטות במקסיקו: “Los Zetas” שחוץ מלעסוק בסמים הם גם נהנים לחטוף את הנודדים הללו ולעשות מהם רווח. אחד המקומות המסוכנים הוא אוריזאבה (בעיר ורהקרוז) כי אין שם מחסה והנודדים עומדים חשופים לעיני הקרטלים.
הם נתונים בסכנת חטיפה גדולה בכל שנייה שהם ממתינים לרכבת. ימים שלמים הם עומדים כדי לתפוס רכבת חולפת ואם יפספסו הם עלולים להיות בסכנה. רבים מהנוודים צונחים למותם או סובלים מפציעות רבות המונעות מהם להתקדם. פרנקפורטר פגשה בחור אחד שעבר כריתת זרוע במהלך הניסיון להגיע לאדמת אמריקה.
הצלמת האמיצה התיידדה עם הנודדים, התחברה למשפחות שסיפרו לה שהרגישו בטוחים יותר איתה כי היא אמריקנית. היא הכירה משפחה אחת אבל זו נתקעה באותו מקום כשחזרה מאחד המסעות. התברר שהם נלכדו על ידי המשטרה, חזרו למקסיקו ושוב ניסו לצאת משם.
השלב של המסע לעבר הגבול לארצות הברית הוא המסוכן ביותר. שם ניתן לפגוש את המבריחים שמקבלים כסף כדי להבריח נודדים פנימה. קשה להימלט מכנופיית הסמים והאלימות כאן. עם השנים, ננקטו אמצעי זהירות רבים במעבר הגבול ועדיין מצליחים נודדים לחדור פנימה. אבל על מנת להצליח הם נאלצים לאתר דרכים ערמומיות יותר וזה אומר להתחכך בטיפוסים מבהילים יותר ולהתמודד עם סכנות מגוונות. כיום הקרטלים שולטים יותר באזורים. קשה לשכוח את הטבח של 72 נוודים בבית מחסה ב-2010. תזכורת לכל פליט.
הצלמת סיפרה שככל שהתקרבו לגבול המסע הפך מסוכן יותר ובשלב מסוים אף ביקשו ממנה לעזוב את המקום כשהיה ברור שלא יבקשו ממנה שנית. הנה הצילומים שלה מהמסע. ניתן לומר שכל צילום עלה לה ביוקר.
דרך Business Insider
