לא נעים לומר ומבלי להכליל, רוב כתבות החדשות בטלוויזיה משעממות אותי. אני לרוב צופה מראש כל מילה והינד ראש על המסך, ולעתים קרובות מפסיק לצפות בכתבה בשלוש שניות הראשונות. הקול המונוטוני, האבחנות הכלליות והמידע הדל שלעתים קרובות נמרח על פני דקות ארוכות גורם לי לאבד סבלנות. ואני לא לבד.
עבור אנשים רבים, הסיבה היחידה לעשות דבר מה היא עקב העובדה שאנשים רבים עשו בדיוק אותו דבר לפניהם. קחו למשל את האומנות העתיקה של סיפור סיפורים חדשותיים בטלוויזיה: מגיש חמור סבר (שמור לחדשות קשות) או מחויך (באייטמים קלילים/איזוטרים) מציג את הנושא ומפנה לכתבה שנפתחת בתמונות אווירה לא ברורות, מפנה לכותב שצועד אל עבר המצלמה ברחוב סואן ומסביר את הנושא בידיו.
בהמשך רואים כל מיני אנשים מהרחוב (סאונד בייטס) אומרים את דעתם הלא מעניינת לרוב על הנושא, מוצגות אינפוגרפיקות על המסך ולבסוף הכתב, כעת עומד ברחוב סואן, מניד בראש ומסכם. כך פחות או יותר נראית כל כתבת חדשות בטלוויזיה.
מי שהמחיש את זה מעולה הוא הגאון צ’ארלי ברוקר, יוצר הסדרה “מראה שחורה”, בקטע הנהדר והישן הזה שצף מחדש באינטרנטים ביממה האחרונה. בשורה התחתונה: מעבר לעובדה שהסרטון הזה קורע, אל תהיו בנאליים. היום, יותר מבעבר רף תשומת הלב גבוה וכדי ללכוד את עניין הצופים חובה לרענן את הנרטיב הישן של הסיפור הטלוויזיוני, וזה בעיקר אומר לא לספר את הסיפור בקול ייחודי שיהדהד זמן רב לאחר שהכתבה תסתיים.
