אויב העם התורן הוא גל ווליניץ שפרובוקציות אינן זרות לו (ראו “גל ווליניץ מראה לבריטני ספירס מי הביץ’ האמיתית” ו”מורה פוטר לאחר שתלמידיו נחשפו ל’תכנים קשים שלו’ בפייסבוק“). ווליניץ הוא האמן שגיבור היום, דביר קלי, השחית את היצירה שלו בתערוכה “כוחה של המלה” במכללת ספיר, ובעקבות המאורע הוא פירסם את הסטטוס המונומנטלי הזה:
קלי, סטודנט למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, כתב פוסט היסטרי שמציג את המעשה שלו כאקט של גבורה ששקול לכיבוש המיתלה או לפחות לגירסה המודרנית להסתננות לסלע האדום. קלי ייצג בדבריו שילוב מרהיב של ענווה מדומה וחוסר מודעות עצמית, אחד בשביל כולם שמסתיר קידום עצמי מבריק (היי, הוא סיים את לימודיו עם ציון מעל ל-90!) וחוסר נכונות לבקש סליחה על ההשחתה, שאמורה להפוך אותו לרכש החדש ברשימת “הבית היהודי” אם עוד לא סגר עם בנט.
הפרסום העצום לו זכה קלי ועדת המעריצים הסחים שמהללים אותו ברשתות החברתיות יעידו שבמבחן התוצאה הוא הרוויח בענק מהאקט. הוא הצליח להשיג את זה במחיר פעוט של מעשה בריוני של ונדליזם וסתימת פיות שלא דורש אומץ או מאמץ. ונראה את מכללת ספיר מענישה אותו עכשיו.
“רגע לפני שהורדתי את מיצג ההסתה מקיר התערוכה עמדו לידי שלוש סטודנטיות שהסתכלו על ה”חמסה”, פרצו בבכי ויצאו מהתערוכה בראש מושפל. לא האמנתי למראה עיניי, יהודים, במדינת ישראל, במוסד אקדמי הנתמך על-ידי המדינה, הולכים שפופי ראש אל מול כתובת הסתה, אלימות ורצח כנגדם. ואין תגובה, ואין גבורה, ואין טיפ טיפה של עמידה ברורה ואיתנה שכאן זה פשוט לא יקרה… מכאן כבר פעלתי כמו שלמדתי וכמו שאני יודע. ההגנה על העם לא מסתיימת ברגע השחרור מצה”ל”.
ווליניץ הגיב להשחתה בצהריים בפרופיל הפייסבוק שלו:
“פעולתו האלימה של דביר מסכמת באופן מדוייק את כל העליהום שלא לצורך שמלובה ע״י קיצוניים. כבר בכותרתה של התערוכה בהיר לכולם שהעיסוק הוא בכוחן של המילים, ואכן דביר הוכיח שחמסה עשויה מפימו, שעליה מקושקש גיבוב גזעני יכולה להוציא מדעתו לוחם משייטת 13. אני מאמין בדיון ציבורי, בדיאלוג, ואני מכבד דעות שונות משלי. הפעולה שעשה דביר חתרה תחת מטרתו, היא הפכה את החמסה לאיקונית ואותו לפושע. אני בטוח שאם היינו נפגשים פנים מול פנים הייתה אפשרות לנהל שיחה לא מתלהמת. אני יודע שמתוכנן סמפוזיון בעקבות התערוכה, אשמח אם הוא יקח בו חלק”.
ווליניץ, לצד קלי, הוא המרוויח השני של המעשה הזה. כאמן הוא יודע שאין דבר כזה שאין דבר כזה. אין לי מושג אם ווליניץ קורא לאיטבח אל יהוד (אימרה חסרת משמעות בערבית, אגב) או ניסיון להציג פריטי חובה מדומיינים על מקררים בישראל רגע אחרי ש”הברברים” יפרצו בשער (הוא הכין חמסה של דאעש ו”בדם ובאש נפדה את פלסטין”.
ווליניץ הגיב לי: “מדובר ביצירה עם קריצה. שילוב של אובייקט ישראלי טיפוסי שנועד לשמור על באי הבית. הוא עשוי מפימו צבעוני מתיילד ועליו כתובות הסתה מתוך ז׳רגון פופוליסטי מוכר, מנוכר ונוראי. השילוב של כל האלמנטים האלו מייצר מבט אירוני, מורבידי ואפל”.
מה שברור לי זה שווליניץ יודע את מה שנטלי כהן וקסברג גם יודעת: בתקופה הזו, אין אויב מסוכן יותר מהקונצנזוס. כדי לפרוץ את את המעגל המצומצם וליהנות מפרסום כלל ארצי ועולמי צריך להרגיז את השדים שמקוננים בעם הזה ולהיות להם סדין אדום. ההמון כבר יעשה את שאר העבודה בשבילו. גם ווליניץ יצא מנצח הגדול מהבאזז, עמדה שמציבה אותו ואת קלי כשותפים לדרך, כמו יצירת אמנות אינטראקטיבית משותפת שכוחה בהשחתתה. אחרת, כמה מאיתנו כבר היינו שומעים על כך?
