אלצהיימר היא אחת המחלות האכזריות ביותר שראתה האנושות. לא רק שהיא מוחקת את נפשו של האדם לפני מותו, היא גם לוקחת ביחד איתו את כל בני משפחתו שנאלצים לראות את יקירים מאבד את עצמו מול עיניהם. זו התמודדות נוראית, והעובדה שבדרך כלל היא מקושרת עם בתי אבות סיעודיים ומדכאים וודאי לא עוזרת לא לחולים ולא ליקיריהם.
אלא אם כן החולים הם במקרה הולנדים, שהתמזל מזלם להעביר את שעות חייהם האחרונות ב”כפר הדמנציה” – מוסד סיעודי שלא מזכיר שום בית אבות שאי פעם ראיתם. הכפר Hogewey ממוקם בפאתי אמסטרדם, הוא מתפרש על פני 10 מגרשי כדורגל. זו שכונה קטנה עם כמה בתים, חנויות ופינות ירוקות, עם שני הבדלים מרכזיים בינה לבין כל שכונה אחרת: הראשון – יש לה רק שער כניסה אחד נעול. השני – גרים בשכונה הזו רק קשישים שסובלים מאלצהיימר או דמנציה חריפה.
אמן חולה באלצהיימר צייר את עצמו במשך חמש שנים
יוזמת הכפר היא עובדת סיעודית לשעבר, שעבדה בבתי אבות “רגילים” ולא יכלה עוד. החזון שלה היה לאפשר לחולי האלצהיימר לחגוג את השנים האחרונות שלהם ולא לנעול אותם בחדרים עבשים בגלל המחלה שלהם. זה הצליח. בעזרת סיוע ממשלתי היא הצליחה להקים את הכפר שלה, שכולל בכל רגע נתון 152 פציינטים ועשרות אנשי צוות שגורמים להם להרגיש בבית.
כך למשל, במרכז השכונה פועלת מכולת. הדיירים מגיעים אליה (בדרך כלל עם המטפלים הצמודים), בוחרים מה ברצונם לקנות, מעמיסים על העגלה ואפילו עוברים בקופה. כסף אמנם לא מחליף ידיים, שכן כל המוצרים כבר נכללים בתשלום החודשי שבני המשפחה משלמים על השהות במקום, אבל יש קופאית שסורקת את המוצרים והוכשרה במיוחד כדי לדבר ולטפל בחולי הדמנציה.
23 הבתים הקטנים שבכפר מעוצבים במיוחד כדי שיידמו לבתים מעשורים שונים. הרעיון הוא שכל דייר ימוקם בבית שמזכיר את העשור בו התחיל הזכרון לטווח קצר שלו להיפגע. כך הוא לא יצטרך לקום כל בוקר ולהרגיש אבוד בביתו שלו.
יש שם גינות רבות, משרד דואר, רחובות רחבים, עצים ופרחים. בני המשפחה מוזמנים להגיע ולבקר מתי שהם רוצים ורובם עושים זאת על בסיס קבוע. הדיירים עצמם אמנם בדרך כלל לא מסוגלים להביע את שביעות רצונם, אבל בדיקות מגלים שהם צורכים פחות תרופות מחולי דמנציה ואלצהיימר אחרים שמטופלים במוסדות סיעודיים רגילים.
למה שכל העולם לא יעבור לשיטה הזו להתייחס לקשישים חולים? הבעיה היא, כמובן, המחיר. תפעול בית אבות כזה הוא עסק יקר מאוד, ואף ממשלה לא תוכל להצדיק כלכלית הקמה של מרכזים כאלה. גם Hogewey עצמו הוא יחיד במינו בהולנד, וקשה מאוד להכנס אליו: הדרך היחידה בה מתפנה חדר בבית האבות הוא אם אחד הדיירים נפטר – ובמקרים אלה קיימות רשימות המתנה ארוכות לחולים שמעוניינים להכנס לשם.
כפר הדמנציה מאפשר לנו הצצה לדרך ראייה אחרת: אלצהיימר היא לא מחלה נוראית שצריך להסתיר ומחייבת לקבור את הבן אדם בתוך חדר לבן ומדכא ואנשי צוות לא סימפטיים – אלא מחלה ככל המחלות, שאפשר גם לטפל בה באנושיות ואהבה. הלוואי שכולנו היינו יכולים להיות בטוחים שנוכל להעניק יחס כזה לאהובנו אם הם, חלילה, יחלו במחלה.
דרך The Atlantic
