כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית על בסיס קבוע יודע לספר על חוויה מסויטת. לעתים הסיוט מתגלם בדמות נוסע שמעביר את כל הנסיעה בצעקות לסמרטפון שלו, או חבורה שמשמיעה מוזיקה בקולי קולות בלי להשתמש באוזניות. טל ניצן פרסמה אתמול בערב סיפור משלה על נסיעה סיוטית שכזו, שהופך למרתיח בעיקר בגלל תחושת חוסר האונים שהיא יצאה ממנה.
ניצן עלתה על קו אוטובוס מירושלים לתל-אביב, יחד עם חבורת אוהדי בית”ר ירושלים שישבו בחלק האחרוני של האוטובוס. לטענתה, החל מתחילת הנסיעה הם החלו לצעוק, לשיר ולתופף על הכסאות והשולחנות. במהרה הם גם התחילו בקריאות “מוות לערבים”, “מוות להומואים” וכדומה.
הקבוצה לא נענתה לבקשות של חלק מנוסעי האוטובוס להפסיק. גם נהג האוטובוס, אליו ניגשה ניצן בדרישה שיורה למפריעים להיות בשקט, לא חשב שמדובר בפעילות שצריך להפסיק. ניצן צלצלה למשטרה, וכשביקשה מהנהג להמתין בתחנה הקרובה לניידת שהיתה אמורה להישלח לשם הוא אמר לה על פי עדותה שהוא יספר לשוטרים שהיא משקרת ושהכל בסדר.
בסופו של דבר, על פי העדות, רק איום ספציפי על הנהג בהגשת תלונה אישית נגדו גרמה לו לעצור את האוטובוס, לקום ולבקש מהחבורה להיות בשקט. למרות שבמשטרה הבטיחו לשלוח ניידת לתחנה המרכזית בתל-אביב, גם שם לא חיכה אף שוטר לאוטובוס. בדיעבד היא גילתה שבזמן הנסיעה היה על האוטובוס שוטר במדים, שלא נקף אצבע כאשר החבורה הרעישה, קיללה וכשחלק מנוסעי האוטובוס צעקו ואיימו על הבחורות שניסו להשקיט אותם.
ההרגשה שסיפור כזה משאיר הוא שלאף אחד לא אכפת. שהשתלטות של גורמים מרעישים ומפריעים על נסיעה ציבורית היא עניין מובן מאליו שאין לא לנהגי האוטובוס ולא למשטרה צורך לתת עליו את הדעת. שמי שמבקש לנסוע בשקט הופך נאלץ לספוג איומים. שנסיעה באוטובוס יכולה להפוך לסיוט שבמקרה הטוב יעשה כאב ראש גדול ובמקרה הרע יסתיים באיומים או באלימות.
ב”אגד” לא הגיבו עדיין למקרה, שקיבל אלפי לייקים בעמוד הפייסבוק של ניצן.
תמונה: RickP CC-BY-2.5
