מאז שהעולם איבד לפני כמה ימים את אחד השחקנים והקומיקאים המוכשרים אי פעם, רובין ויליאמס, אנחנו מוצפים במידע אודותיו ורב הנסתר על הגלוי.
ויליאמס אולי התאבד כי סבל מדיכאון, מצבו הפיננסי בעקבות הגירושין, הקושי לשרוד בהוליווד גם בגיל מבוגר ואולי כי ממש לאחרונה התגלה שסבל מפרקינסון בשלבים המוקדמים.
עורכי עיתונים רוצים לספק לציבור את החדשות הטריות אך גם למכור. הבחירה איך לעשות זאת עם מידה של אנושיות ואם לשמור על הגינות וכבוד ביחס למסוקרים תלויה רק בהם.
רוב כלי התקשורת עמדו במשימה בכבוד יחסי, אבל עיתון אחד, הדיילי ניוז הניו יורקי, כנראה חשב שהסגנון הבוטה, הגס וחסר הרגישות של השער הזה ימכור הכי טוב. לא כי המידע אינו נכון, אלא כי בסופו של יום, בעיני העורך נעלמה כל תרומתו של ויליאמס כשחקן שהצחיק מיליונים והיה אהוב ומוערך. הוא הפך רק ל”איש הזה” שתלה את עצמו ועל הדרך גם השאיר סימני חיתוך על מפרקיו. הכותרת הענקית מתחת לתמונתנו היתה Hanged!.
זהו. זה מה שהעורך בחר. ויליאמס הוא “תלוי” ולא מעבר לכך. הוא כנראה חשב שחשוב ליידע את הציבור שאשתו ישנה בחדר השני כשזה קרה ושהשחקן בדיוק עזב תוכנית גמילה של 12 צעדים. בלי שום תבונה ורגישות.
סמוך למותו, רובין ויליאמס קיבל את הבשורה המרה הזו
כשרובין ויליאמס פגש גורילה, זה מה שהיא ביקשה ממנו
הספסל של “סיפורו של ויל האנטינג” הפך לאתר הנצחה מאולתר לרובין ויליאמס
עורך מדור הסרטים של ה-Village Voice, אלן שרשטהול, החליט שהשער הזה עבר את הקו האדום. הוא לא הסתפק בטוקבק זועם אלא החליט לערוך את השער מחדש ולהעלות לפייסבוק שלו.
התוצאה: פוסט ויראלי שנגע בליבם של אלפי איש וזכה לאינספור שיתופים. הוא כתב: “נטלתי את הזכות לערוך מחדש את השער המעליב של רובין ויליאמס” והדביק פתקים עם משפטים אחרים בכל מקום בו היה כתוב משהו אחר. בתחתית דבריו אלן אפילו התייחס לידיעה על מותה של לורן באקול שזכתה להיות “אגדה” בעוד רובין אפילו לא זוכה לאיזו מילת תואר מחמיאה אחת.
ביוזמה הקטנה הזו אלן הצליח להעביר ביקורת רבה על אופן הסיקור סביב הכוכב ועל המהות שלהם באופן כללי: למחוק את שאריות הכבוד של אדם בשביל כותרות צהובות וכל כך מעליבות. יודע כל עורך עיתון, יש גבול דק בין צהוב לאישי, בין אמת לפוגעני. למצוא את הנוסחה שתשמור על כבוד האדם ועדיין תמכור עיתון זה עניין של כישרון ורגישות. אפשר גם אחרת. ניתן היה למכור ועדיין לשמור על ניסוחים יותר רגישים. עדיף לא למכור ככה, אם המחיר הוא העלבת כוכב שאינו כאן כדי להחזיר. גם לצהובון אמור להיות גבול כלשהו ונראה שהדיילי ניוז עברו אותו מזמן.
מה שהפוסט של אלן מוכיח זה שעיתונאי יכול להיות בן אדם ועדיין להצליח. ולפעמים, בימים אלה, זה מוכר הרבה יותר. המקור לעומת השדרוג:
והנה כמה כלי תקשורת שהוכיחו שאפשר לעשות את זה אחרת:
