שני עיתונאים במקום לא רחוק מכאן נכנסים לבר בסוף היום. אחד מהם פירסם זה עתה תחקיר שהתפוצץ בכותרות גדולות. נחשפה שחיתות ענקית, צפויים מעצרים של שרים ואנשי עסקים בכירים. אולי גם ראש הממשלה ייחקר. “עכשיו תגיד לי”, פונה אליו השני, “מה הסיפור האמיתי?”.
המתח הזה בין מה שהעיתונות מספרת לבין הסיפור שמאחורי הכותרות קיים מאז ומעולם, והוא הסיבה לכך שאנשים רבים עם ספקנות בריאה מתייחסים לתקשורת בערבון מוגבל. עיתונאים שומרים דברים לעצמם, בין אם בגלל הרצון הפטרוני של עורכי העיתונים “להגן על הציבור מפני האמת” בעבר הלא רחוק, שיקולים שנוגעים להגנה על מקורות, אי יכולת לבסס טענות משפטיות או היצמדות לסיפור “פורמלי” תוך השמטת עובדות רלוונטיות שנתפשות בטעות כרכילות ולמעשה כולן בגדר זכות הציבור לדעת. בימים אלה הפער בין מה שהתקשורת מספרת לבין מה שמותר לה לספר, בין התקשורת הישנה לזו החדשה, התרחב לתהום שמאיימת לבלוע את הראשונה.
זה עידן ללא ואקום תקשורתי, בו גם מה שלא מתפרסם – מתפרסם. על כן, צווי איסור פרסום הם צווי “פרסם!”. הניסיון של השב”כ למנוע את פרסום תיעוד שיחת הטלפון של גיל-עד שאער ז”ל למשטרה פתח פתח לרוחות רעות וגם שברון לב של אנשים רבים שקנו את הגירסה הרשמית לפיה לא ניתן לדעת אם הנערים החטופים חיים או מתים.
מדיניות זו של איפול תקשורתי חזרה על עצמה בחקירת מותו של הנער מוחמד אבו חדיר, על רקע החשד כי נחטף ונרצח על רקע לאומני. והפרשה האחרונה, הדרמטית וכל כך מטלטלת, אשר על עצם קיומה יש צו איסור פרסום. אילו יכולתי הייתי מפרסם כאן מקבץ של ציוצים, ממים, ופוסטים שמרכיבים תמונה אמינה ב-99% של הפרשה. כך נראית העיתונות החדשה: אתה בונה בראשך ידיעה שלמה מפסיפס של מידעים שהגיעו אליך מליקוט מחברים ומקורות שונים, מעניק לכל אחד מהם נקודות על פי אמינות אישית ועמדת ייחוס ומגבש לכדי ידיעה המתפרשת על פני מגוון פלטפורומות.
משמאל: שאלה, מימין: תשובה
Secret, פייסבוק, טוויטר, אתר News1, בלוג מידעו”ס ומשפטפטת, פוסטה, רוטר.נט, הקאש של גוגל – תחפשו, הכל נמצא שם. אני לא מעודד הפרה של צו איסור פרסום, חלילה, אך אין שום צו איסור על קריאה.
רשת החברים שלי והאנשים שאני עוקב אחריהם מורכבת מעיתונאים, בלוגרים, עורכי דין ואנשים בתפקידי מפתח, בהחלט לא מדגם מייצג. אנשים רבים פחות טובים בליקוט וסינון והדיאטה התקשורתית שלהם מורכבת ממקורות יד חמישית, הרבה דיסאינפורמיה ואגדות אורבניות, והם נאלצים להיתלות בכלי תקשורת ממסדיים, שמנועים לפרסם על פי חוק.
הייקו הארץ: מה שידוע על הפרשה שמטלטת את צמרת המשטרה הוא שמדובר בפרשה שמטלטת את צמרת המשטרה
את מי משרת באמת איפול תקשורתי בעידן של סמסים, ווטסאפ, אפליקציות, טוקבקים ושיח מתפרץ חסר גבולות ומרובה פלטפורמות? אילו הייתי חושד בכשרים אפשר היה לכתוב משהו על קשר ההשתקה של הרשות המחוקקת, המבצעת והאוכפת, על ועדת שרים שדיוניה סודיים והרבה מאוד סיפורים מאחורי הקלעים שמשותפים בווטסאפים וברים וירטואליים יותר או פחות גם היום.
את מי משרתים כל אלה, צווי איסור פרסום, זעקות של אנשים שתובעים נקם בגרון ניחר בפייסבוק? את מי משרתת שקיעה לתוך ברבריות חדשה כאשר פייסבוק הוא כיכר העיר, המקום בו העם עושה לינץ’ ציבורי ללא משפט בעידוד שבשתיקה של השליטים? את מי משרתת העובדה כי ככל שאנחנו מוצפים ביותר מידע, אנחנו יודעים פחות? אז ברלד אשם או לא אשם? ועמנואל רוזן? אייל גולן? סילבן שלום? עד שהמשטרה פירסמה את ממצאיה התוצאות כבר לא עניינו אף אחד. כל “שבט” עושה משפט לעצמו וחורץ דין ברמת הקהילה, כאשר המערכת המשפטית הרשמית מאבדת כל משמעות. שר האוצר יאיר לפיד, הראשון ששמע את קלטת החטופים, יישר קו עם גירסת המשטרה וטען שלא ניתן להבינה על אף שכאשר פורסמה דבריו הושמו באור נלעג ופגעו אף יותר באמון הציבור בממשלה.
אם הייתי חושד בכוונת מכוון, אפשר היה לכתוב דבר או שניים על כך שהערפול התקשורתי הוא הרגע הזה של ההפרטה הסופית, כאשר המדינה מתפרקת מכל שארית אחריותה לשקיפות ציבורית וסדר, ומגיבה במשיכת כתף לשאלה מה ימלא את הוואקום. הציצו מערבה לארה”ב ובריטניה, איך הן מתמודדות עם התקשורת החדשה: מגוון ערוצים רשמיים ברשתות החברתיות המובילות, מסיבות עיתונאים בשידור ישיר ושקיפות ציבורית ככל שניתן (אחרי הכל, “בית הקלפים” זה לא רק שם של סדרה מעולה).
ואילו במעבר חד מהיר אלינו, צו איסור פרסום. כשדיאטת המידע בתוקף, ההמונים רעב: תובע את ראשה של חנין זועבי, למחוק את עזה, לערוך מבצעי חילוץ נועזים, להוציא להורג, לעשות דין לעצמנו. הסתכלו סביב: לכאורה אנחנו השרים, הרמטכ”לים, החוקרים, השופטים והתליינים, אבל בהיעדר מידע בדוק, שנמצא ברשותנו במשורה כתוצאה מהדלפות והפרה של צווי איסור פרסום, נשארות רק רוחות רעות ולינצ’ים. הוואקום הזה לא יכול להימשך. ולראיה, הוויקיליקס הישראלי כבר כאן.
