השחקנית חנה מרון הובאה אתמול למנוחות בבית הקברות האזרחי בקיבוץ שפיים, שם נטמנה לצד בעלה. מרון, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 90, נשאה מונולוג מרתק ימים ספורים לפני מותה בפני בוגרי האוניברסיטה הפתוחה.
מרון לא יכלה לקבל את הפרס באופן אישי בשל מצב בריאותה, אך הקליטה את המונולוג המצולם מעלה שהוקרן בטקס קבלת ההתארים לבוגרי האוניברסיטה, בו הוענקה לה תעודת עמית כבוד.
“אני שחקנית, אני פרסונה דרמטית. משמע, אני פועלת, אני עושה. אני נכדתו של טסטוס היווני. אני בת המוזות. אני היפוקריט דו פרצופית. אני שחקנית. אני שיגעון, אני בלתי אפשרית ולא מציאותית, מעמידה פנים – אני יצור לא מציאותי, מפלצת בעלת שתי נשמות, סכיזופרנית, דו מינית, פרובוקטיבית, נשית מעורב בי הכח הגברי השתלטן והנכנע נמצאים בי – בטירוף שלי, באובססיות שלי…”.
“כן, אני מאתיים פרצופים עם מסכה חדשה לכל שעות היום, מלכה המושלת בממלכה, בממלכת הפיוט. אני גם זונה המוכרת את גווה ונשמתה המציע את המחיר הגבוה ביותר. חסרה לי את האביזרים כדי ליצור את שגעוני, יש לי רק את עצמי. אני האביזר של עצמי. גופי הוא הבד עליו אצייר את נשמתי, הגוונים של קולי הם מכחולי. אינני אדם נורמלי, ובכן מי אני?”
“האם אני אדיפוס שהרג את אביו והתחתן עם אמו? אולי אני אנטיגונה הבוחרת לנקום בחוקים במקום לחיות או אולי אורסטוס החייב להרוג את אמו כדי לנקום את נקמת אביו. אני כריסטנתרה. אני המשוגעת השפויה ושפויה יותר משגעונה מכל אדם שפוי…אני זקנה וצעירה. אני לא נורמלית ואני בחרתי את שגעוני. אני מישהי שזוכרת את הנטישות, את האכזבות ואת האהבות, שזוכרת מה זה לבחוש, לרחף. אני זוכרת איך הרגשתי את כל הרגשות שלי ומה הרגישו אחרים. אני זוכרת הכל וגם שוכחת הכל ובקלות. אני הופכת עליזה משועשעת קומיקאית שמצחיקה אנשים וכשאהובים עוזבים אני עדיין צוחקת. אני מעמידה פני מאושרת ואני משקרת כדי לומר את האמת. אז מי אני?
אני שונאת מלחמות ואלימות ובכל זאת אני מקבת וגבירתו…כיצד אוכל לעשות כל זאת ולהיות אשת איש, לתרום לחברה וגם לקנות עגבניות בשוק? את זה אפשר רק לדבר במילים של מישהו אחר. למשל, לאה גולדברג: “מפלצת נשמתי, אימה שהמיתוה, וטוב שאי אפשר לראות את הפנים. תודה רבה לקהל ולכל המשתתפים”.
