וגם מרגישה צורך לכך.
חלקכם תקראו את זה ותחשבו שאני מפרסמת ברשת חברתית פרטים אישיים מידי, אבל זו בדיוק המטרה שלי. לפרסם את זה כמה שיותר וככה סופסוף אוכל להשתחרר מזה.
נולדתי בברית המועצות לשעבר בינואר 1988. לפי הסיפורים אימי הביולוגית עזבה אותי בבית החולים כי לא יכלה/לא רצתה לגדל אותי. או שהיא הייתה צעירה מידי, או מסיבה אחרת כלשהי אבל זו העובדה.
זוג חשוך ילדים החליט לאמץ אותי אחרי כמה ימים ששהיתי בבית החולים, אותו בית חולים אי שם בטשקנט, אוזבקיסטן, שכבר לא קיים. גרנו בבית די אמיד ממה שאני מבינה כיום- חדרים גדולים, איזור טוב, צעצועים. האימא הייתה פסנתרנית והאבא מהנדס לפי מה שזכור לי. אני זוכרת שהיה פסנתר בבית, אותו הם מכרו כשהחליטו להגר לישראל, אך אני ממש לא זוכרת מה האבא עשה בפועל- לפי הזכור לי הוא היה מהנדס.
הייתה בבית סבתא, אמא של האבא, ואני זוכרת שאהבתי לשחק בחדר שלה. היא לימדה אותי לשחק שחמט והיה לה לוח גדול ויקר, אך אהבתי לקחת את החיילים של השחמט ולשחק בהם כדמויות בתסריט שהמצאתי בדימיון באותו הרגע, ולא כמשחק המקובל של שחמט. בכללי היה לי דמיון מפותח ובדיעבד זה מה שעזר לי כל כך- פעם מצאתי בלון מפוצץ והחלטתי שזו פיה. הצמדתי לבלון אטב ואלה היו הכנפיים שלה.
אז גרנו בטשקנט שבאוזבקיסטן ולכאורה אלה היו חיים רגילים, האימא עבדה בתזמורת של תיאטרון אופרה מוכר כלשהו והייתה לוקחת אותי לחזרות וקונצרטים ואהבתי את זה, כי אני אוהבת מוזיקה ובידור ואת התחום.
אבל תמיד הייתה גם אלימות. פיזית, מילולית, וכשעלינו לארץ בשנת 1994 זה החמיר באופן משמעותי.
גרנו בהתחלה ברחובות, אח”כ ביפו, אח”כ בבת ים. כשעברנו לבת ים הייתי בת 9. המצב כבר התדרדר לגמרי- הבית היה מוזנח, לא היה כסף, לא היה אוכל, לבשתי אותה חולצה ואותו מכנס לבית הספר בכל יום וכשהילדים היו שואלים אותי למה אני לא מחליפה בגדים הייתי מסמיקה ושותקת. והם היו צוחקים עליי. ילדים יכולים להיות אכזריים באופן מחריד.
הלכתי לבית הספר בלי חשק, וכשהגיעה השעה ללכת הביתה גם הלכתי בלי חשק, למקום שאמור להיות המקלט שלי.
הרביצו לי, השפילו אותי, הזניחו אותי, חנקו אותי, זרקו עליי דברים, הפילו אותי, דחפו אותי, לעגו לי, וככה גדלתי להיות ילדה מופנמת, ביישנית, מפוחדת, שקטה, ללא ביטחון, בלי חשק לחיות. ובניתי סביבי עוד חומת הגנה, ועוד אחת, עד שנהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליי.
עד כיתה ג’, כולל, לא דיברתי בכיתה כי התביישתי, וגם על זה צחקו עליי, והרביצו לי גם בבית הספר.
בבית בבת ים הייתה לנו חצר והייתי נועלת את עצמי שם, מחוץ לבית, כדי שהאבא לא יוכל להגיע אליי ולהרביץ לי.
בדיעבד, אני לא אתפלא אם הייתה להם הפרעה נפשית כלשהי, אבל בתור ילדה הייתי בטוחה שאני אשמה, ראיתי משפחות אחרות והייתי בטוחה שאצלי זה אחרת כי מגיע לי. כי לא רוצים אותי, לא אוהבים אותי, אני לא טובה בשום דבר, אני מיותרת כאן. מאוד אהבתי מוזיקה והייתי שרה ורוקדת רוב היום בחדר המלוכלך שלי.
זה הגיע למצב לכלוך והזנחה שכבר לא היה ניתן להשתלט על זה. במיוחד עבור ילדה בת 11.
את ימי ההולדת שלי חגגתי באופן בודד, כי לא יכולתי ללכת לשום מקום כי לא היה לי כסף ולא יכולתי להזמין אף אחד כי התביישתי בטירוף מההורים וממראה הבית.
זה הגיע למצב הפוך בו בית הספר היה עבורי המקלט! שם יכולתי ליהנות ולהירגע ממה שקורה בבית.
בכיתה ז’, כשהייתי בת 13, החלטתי שהספיק לי והחלטתי לפנות ליועצת בבית הספר, רעדתי מפחד כי לא ידעתי איזה השלכות יהיו לזה ולא ידעתי מה יעשו איתי אז כתבתי לה מכתב אנונימי, כמובן שבגלל שהוא היה אנונימי היא לא יכלה לעשות עם זה הרבה. אחרי כמה זמן הזהות שלי נודעה לה והיא עירבה את משרד הרווחה. הגיעה עובדת סוציאלית ואחרי כשנה, שכבר הייתה שונה לגמרי מחיי עד כה, מצאו לי משפחה אומנת לחיות בה, זה היה בראשל”צ. במרץ 2002 עברתי לגור איתם בראשל”צ. עדיין הייתי שקטה וביישנית אבל הייתי חזקה. והתחלתי לבנות את עצמי, וידעתי שהדרך היחידה לבנות לעצמי עתיד היא לעזוב את הכלא ההוא בו חייתי בבת ים. לעזוב בית עם אנשים שאמנם התעללו בך אבל היו ההורים היחידים שהכרת במשך 14 שנים זה לא קל בכלל, אל תחשבו שעשיתי את זה בלי לעניד עפעף. אבל זה היה כל כך מתבקש ומובן מאליו שזו הדרך שלי. עברתי למשפחה עם בית נקי, בגדים נקיים, אוכל חם, שלא מקללים ולא מרביצים לי, נותנים לי ביטחון ותמיכה. שאני לא מתביישת בהם. הבנתי שגם אצלי זה יכול לקרות, גם אני יכולה.
כיום אני בת 26 וגרה באילת, לבד, עם שני כלבים. רחוקה שנות אור מאותה ילדה שפחדה לדבר בכיתה ב’.
רוח האדם חזקה בטירוף, אנחנו לא מודעים לכוח שלנו.
אני רוצה לספר שמאז אותו חודש מרץ בשנת 2002 בו עזבתי את הבית ההוא בבת ים לא חזרתי לשם. הפעם הראשונה שחזרתי לשם הייתה במאי 2013 לפני שנה. 11 שנים אחרי. חזרתי בתור בחורה בת 25. לא ידעתי אם הם עדיין גרים שם, לא ידעתי מה קרה לבית מאז אבל נסעתי כל הדרך מאילת כי הייתי חייבת לסגור מעגל. לא כדי לחדש קשר אלא כדי לבדוק האם אני כבר מעבר לזה, וזה תלוי בהרגשה שלי כשאדרוך שם שוב.
הרחוב השתנה, בנו שם, שתלו עצים ירוקים, דפקתי בדלת והאימא פתחה לי. לקח לה כמה שניות להבין מי אני. ואז היא יצאה אך ביקשתי להיכנס כי ידעתי שאני חייבת להיות שוב בתוך הבית. התרגשתי בטירוף והלב שלי דפק.
חשבתי שאחרי כל השנים שעברו הם סידרו וניקו שם, והאמת די הופתעתי להגיע לבית הרבה יותר מוזנח והרבה יותר מתפרק. תרתי משמע. הוא היה הרבה יותר מלוכלך, הקירות התקלפו, אין כיור בחדר אמבטיה. החולדות שהיו גם כשגרתי שם בתור ילדה השתלטו סופית על הבית ואכלו את הצינור של מכונת הכביסה, כך שלא ניתן לכבס. הצנרת לא עובדת, אי אפשר להתקלח כי המים נוזלים מאחד הקירות, ולא ניתן להוריד מים בשירותים. הכל מלוכלך, מוזנח ושבור שאי אפשר לתאר. ומולי ראיתי אנשים קטנים וזקנים. כבר לא גדולים כמו שנראו לי פעם, כבר לא מאיימים. אלא מסכנים ועצובים.
עמדתי שם מולם בבגדים שקניתי בכסף שלי, שעבדתי קשה בשבילו, בגדי מותגים שפעם רק חלמתי עליהם, נעליים שקניתי באמסטרדם, אצלי ביד סמסונג גלקסי ובתיק ארנק מלא ברוך השם.
הרגשתי ניצחון. הרגשתי רחמים כלפי האנשים האלה שהרשו לחיים שלהם להתדרדר כל כך. הם כבר לא יבקרו אף פעם באמסטרדם. הם לא יקנו גלקסי ולא בגדי מותגים.
האנשים שמכירים אותי כיום ולא הכירו אותי פעם לא מתארים לעצמם בכלל איזה מהפך עשיתי. כל מה שאני וכל מה שיש לי בניתי בכוחות עצמי. אני המפרנסת הבלעדית של עצמי ואני עושה את זה בכבוד. וידעתי גם בתור ילדה שאם אשאר שם, לא יהיה לי שום עתיד.
אני מודה שאני עדיין קצת ביישנית, קצת חוששת, קצת חסרת ביטחון. אבל כיום מסוגלת לעשות דברים ולהגשים חלומות שפעם פחדתי אפילו לתאר לעצמי. לפעמים מצטערת שאין לי שום תמונה מהילדות כי כשאני מסתכלת במראה אין שום זכר לאותה ילדה. גם חיצונית. ולפעמים מוזר לי אפילו לחשוב שכל זה אי פעם באמת קרה.
ההישג הכי גדול שלי זו ללא ספק העצמאות שלי.
