מוקדם יותר החודש צוין “יום ללא דיגיטל” בתל אביב ובערים נוספות בעולם בהן ניו יורק, לוס אנג’לס וסן פרנסיסקו. אנשים חגגו את הניתוק שלהם במשך 24 שעות במסיבות עם הרבה משקאות ובלי סמרטפונים, אינסטה, טינדר, טוויטר, ווטסאפ, פייסבוק, טאבלט, טלוויזיה או חיבור לאינטרנט.
בישראל אורגן היום על ידי Undigitze.me ובארה”ב הוא צוין זו השנה החמישית על ידי Reboot במטרה מוצהרת “לסייע לאנשים מחוברים במיוחד מכל תחומי החברה להעניק לעצמם יום של מנוחה, מזריחה ועד שקיעה, ללא טכנולוגיה כלל.
זה נשמע הגיוני, לתת לעיניים מנוחה מריצוד המסכים, להתחבר מחדש לחברים ותיקים שזנחנו, לדבר עם המשפחה הקרובה והרחוקה, לטייל ולראות מקומות יפים ובעלי חיים, לשחק מונופול עם המשפחה בסלון, לעיין באלבומי תמונות מצהיבים ולשמוע מוזיקה מפטיפונים. אולי בעצם פטיפונים נחשבים “טכנולוגיה”.
הרעיון של “יום ללא דיגיטל” מרמז שאפשר לחזור לאחור, לעידן ללא טכנולוגיה. הוא גם מציף אל פני השטח אשליה שנדמה שעדיין תופשת אחיזה בקרב הדורות המבוגרים יותר, דור האיקס וצפונה, שיש “עולם אמיתי” אותו אנחנו רואים בעיניים, ועולם דיגיטלי מלאכותי שמשתקף אלינו דרך מסכים.
התפישה הזו מבטאת פחד קמאי שכאשר אנחנו מחוברים לרשת איננו אמיתיים, שהיחסים במרחב הדיגיטלי אינם בעלי משמעות. זאת, למרות שלפחות משליש מהזוגות החדשים הנישאים פגשו ברשת, על אף שאנשים פוגשים חברים חדשים ברשתות חברתיות, יוצרים עמם קשרים משמעותיים ומבלים את רוב יומם און ליין. במרחב הזה הם בוחרים לשתף חברים בכאבם על פיטורים, אובדן יקירים ושמחות משותפות על תינוקות רכים שמגיחים לעולם.
אנחנו לא רק משתפים את הרעיונות שלנו ומחליפים מידע אלא שמים את עצמנו שם, ברשת. אותו מרחב אינו עולם וירטואלי מקביל אלא חלק מההוויה המעצבת מדי יום את חייהם של אנשים רבים ואת העולם. איך אפשר לטעון שכל זה לא אמיתי?
תנועת הניתוק לא רק מבקשת לעצמה שקט מצפצופי המכשירים המחוברים, אינספור ההתראות וההודעות הנכנסות שעלולות אמנם להטריד מאוד ולגרום ל”חרדה דיגיטלית” וחשש מעיק לפספס דבר חשוב. עם אלה אפשר להתמודד בקלות יחסית. למשל, להפעיל בשעות מסוימות “מצב טיסה” בו אתם מנותקים מהעולם, או נקודות קרות, איזורים מנותקים מכל חיבור אינטרנטי או סלולרי. הכל שאלה של כושר רצון וביצוע.
לא, תנועת הניתוק היא הרבה יותר מכך, היא חתירה לאותנטיות שאבדה ותחושת הקהילה שהטכנולוגיה גזלה מאיתנו לכאורה. המנותקים מבקשים לעצמם חופש אישי והארה, טהרה וזיקוק, רגעים שהם אמורים לבלות אוחזים ידיים ומביטים זה לזה בעיניים במקום לתעד בסמרטפון ולהעלות לאינסטוש. כמה אירוני שאת הקריאה לניתוק הם הפיצו ברשתות חברתיות.
מותר להניח שחלק לא קטן מהממשתתפים ביום ללא דיגיטל לא התאפקו והגניבו הצצונת באינסטגרם או בווטסאפ, רק כדי לוודא שלא פספסו שום דבר חשוב, כפי שחלק מהצמים ביום כיפור “מרמים” בנשנוש. לזכותם ייאמר שהמטרה שלהם מעוררת הזדהות. רצוי בהחלט למרוד בתרבות שגורמת לנו חרדה משעבדת מפספוס, ותסכול על כך שאנחנו לא חיים את החיים היפים לכאורה של אחרים באינסטגרם, תופעה גוברת שמכונה “כלכלת תשומת הלב”. לאחרונה נכחתי בכמה אירועים משמעותיים ולא הרגשתי שום צורך להעלות על כך סטטוס או לצלם ולהעלות לאינסטגרם. התחושה הזו, של השחרור מאיזו חובה מדוימנת לדווח לחברה על מעשינו ולתרום לרעש הלבן הבלתי פוסק של העדכונים החברתיים, היא בהחלט משחחרת. היא גם מסייעת להבין שהעולם יסתדר גם בלי לשמוע ממני במשך כמה שעות או יממה (!) ואפילו לא יתגעגע. אך לשם כך אין צורך ביום ללא דיגיטל.
אך הדרך הנכונה להתמודד עם “התמכרות לסמרטפונים”, כפי שמגדירים זאת יוזמי המחאה, אינה לדמיין במשך יום אחד בשנה שאפשר לחיות בלעדיהם אלא פיתוח כלים והרגלים שיאפשרו לנו לנהל אותם במקום שאלה ינהלו אותנו.
יום ללא דיגיטל לא קורא לשימוש נבון ומושכל יותר בכלים הטכנולוגיים על מנת שנשלוט בהם במקום שהם ישלטו בנו, שנגרום להם לעבוד בשבילנו במקום להיות עבדים שלהם. הוא משתעשע ברעיון של ויתור על האזרחות הדיגיטלית שלנו, כותבת קייסי ספ ב”ניו יורקר”. אלה לא הלודיטים האמיתיים, המקבילה המודרנית של המורדים במהפכה התעשייתית במאה ה-19. קולם של הפורשים מהטכנולוגיה לא נשמע, בטח לא באמצעות פלטפורמות דיגיטליות. הם חיים את חייהם על חווה מבודדת, מנותקים מאינטרנט לא ליום אחד אלא 365 ימים בשנה. אנחנו לא חשים בנוכחותם והם לא מכריזים במופגן על היעדרות.
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מתנתקים. האם זו דרך לטעון מחדש מצברים ולהיות יעילים במשימות שלקחנו על עצמנו? או האם זו מחאה נגד טקטיקות ההאצה הטכנולוגית של ענקיות עמק הסיליקון, שממכרות אותנו לתרבות השדרוגים ועל ידי כך עושות את הונן? אין שום פסול במטרה הראשונה אך השנייה הרבה יותר משמעותית ונושאת מסר פוליטי שילך ויתגבש בשנים הקרובות. היא עשויה להוביל לתנועות שחרור חברתיות שילקחו על עצמן מטרה להשיב לאנשים את הזמן שנגזל מהם לשיטתם ויחרתו על דגלן את הכרזת העצמאות של האדם מהדיגיטל. האם אנחנו מתנתקים כדי להתחבר בכוחות מחודשים או מתנתקים כי בעצם אנחנו לא רוצים שום חלק בעולם החדש הזה, ונכפה עלינו להיות חלק ממנו אם משיקולי פרנסה, שיקולים חברתיים או אחרים? בעיני, שתי המטרות הן לגיטימיות, אך חשוב לכל אדם להיות מודע למניע האמיתי שלו ליטול חלק בכך.
תמונה: Tom Swift and His Jetmarine
