מה עושים כשהילד מאובחן
כסובל מהפרעות קשב וריכוז?
האם השימוש בריטלין הוא הפתרון
היחידי? רבקה לוי גילתה שיש
תרופה הרבה יותר מועילה…
לפני שש שנים, כשהגדולה שלי הייתה בכיתה א’, המורה התקשרה אלי ואמרה לי שני דברים: א – החדשות הטובות: יש לך ילדה מקסימה, מתוקה, חכמה, וכו’ וכו’ וכו’. ב – החדשות הרעות: היא לא מסוגלת לשבת בכיתה, מאוד לא מרוכזת, והפסיכולוגית של בית הספר ממליצה על שימוש בריטלין מסוג LA, והכוונה הייתה לריטלין-סמים בדרגה נמוכה שבדרך כלל מומלצת לילדים, עם זמן השפעה גדול יותר מהריטלין הרגיל.
עשיתי מה שכל הורה טוב עושה – לקחתי את הילדה שלי לאבחון, שבסופו, ‘אישר’ שהילדה סובלת מ-ADHD, משמע הפרעות קשב וריכוז, אבל המורה ואני הסכמנו פה אחד שזאת בטח טעות. הילדה, כפי שהוכיחה כבר את עצמה, יכלה לשבת שעות כשהיא הייתה מעוניינת בנושא מסוים, לכן לא יכול להיות שהיא סובלת מ-ADHD. זה חייב להיות משהו אחר, רק שלא ידענו מה.
בינתיים, עשיתי כמה שינויים מאסיביים בחיים שלי – הפסקתי את העובדה התובענית שלי כאשת עסקים, והפכתי לעקרת בית ואמא של הילדות שלי, צמצמתי את שעות העבודה שלי מהבית על המחשב והאינטרנט, שבדרך כלל גבו ממני שלוש שעות מיותרות (שלא כלולות בעבודה, אלא סתם גלישה ברשת). ובורא עולם עזר לי לקבוע שעת לתפילה האישית שלי כל יום באופן קבוע.
את כיתה א’ בתי סיימה בין האחרונים, מכל הבחינות, כולל העובדה שהיא בקושי הצליחה לקרוא. בקיץ נעזרנו במורה פרטית שהגיעה לבית ועזרה לילדה, אני התפללתי לאלוקים שיעזור לה להתיישב, תרתי משמע, ושהעזרה תועיל, והנס קרה – בסוף כיתה ב’ הילדה הייתה בין המובילים בכיתה, עם ציונים ותעודה גאוותו כל הורה, והכי חשוב – קוראת שלושה-ארבעה ספרים ביום!
באותו זמן לא הבנתי מה זה באמת “חוסר תשומת לב” ואיזו בעיה רצינית זה יכול להוות. וזה אומר, שהקריירה שלי כאשת עסקים קיבלה זכות קדימה והייתה בראש סדר העדיפויות שלי, הרבה לפני הילדות. למרות שפעמים רבות עבדתי מהבית, ופיזית ‘הייתי בבית’ איתן, כולל ביום החופשי שקבעתי לי אחת לשבוע או בסופי שבוע, הראש שלי היה תקוע כל הזמן בעבודה, בעסק, ובטונות של דאגות, מוטרד בכל מיני דברים, פלוס בריחה קלה מהמציאות הלוחצת, משמע קניות, מפגשים חברתיים וגלישה ברשת.
תשומת הלב החיובית שהענקתי לבת שלי, או זו שהתיימרתי להעניק לה, כמעט ולא הייתה קיימת, נראית או מורגשת. הפעמים היחידות בהן היא קיבלה את תשומת הלב שלי, שגם ככה הייתה מפוצלת לכל מיני דברים בו זמנית, הייתה כשהיא הייתה חולה או מתמודדת עם משהו, מכאן אפשר להבין שהיא ברוב הזמן התמודדה והייתה הרבה חולה רוב הזמן.
לפי ההיגיון וכל השכלים באשר הם, תוצאות האבחון שלה כילדה שסובלת מהפרעות קשב וריכוז היו נכונות. למה?
כי אני, אמא שלה, לא נתתי לה שום דבר קרוב לדבר הזה שנקרא זמן איכות ואהבה שהיא הייתה כל כך זקוקה להם. אבל ברגע שזה התחיל להשתנות, וברגע ששמתי את הילדות שלי בראש סדר העדיפויות שלי, המקום בו הן צריכות להיות, כל בעיות ‘חוסר תשומת הלב’ והקשב והריכוז למיניהן פשוט נעלמו כלא היו.
לא מזמן נתקלתי ברשת באתר, שמנוהל על ידי פסיכיאטרים שמנסים להזהיר את כל העולם מפני השחיתות הקיימת בתרופות של העולם המודרני של ימינו. בתמציתיות, הם טוענים שסמים מהסוג הזה הם עסק רציני שאין להקל בו ראש. וככל שאתה יכול לאבחן יותר אנשים עם מצב נפשי כזה או אחר כך אתה מוכר יותר סמים, וככל שאתה יכול ‘לדוג’ יותר אנשים ברשת המוצרים שאתה מייצר-משווק, כך תהיה בשטח עוד ועוד שנים.
על פי דבריהם, אחד מתוך חמישה אמריקאים משתמש בסוג מסוים של כדורים אנטי דיכאוניים או אנטי פסיכוטיים, והמספר רק עולה ועולה. באחד המאמרים הם ציינו כי ספרות המדע מראה ש-50% ויותר מאוכלוסיית הילדים שניתנים להם ריטלין, פוקלין, דוקסדרין או אדראל, יהפכו לאנשים מדוכאים ובכיינים, החדשות הטובות, שזה ניתן לשליטה.
א ב ל, וכאן נכנס אבל גדול, הוכח שוב ושוב שסמי המרץ הללו מעכבים את הצמיחה והגדילה שלהם. בנוסף, מחקרים מראים שכדורים אלה משנים את המוח מבחינה כימית, גורמים להתכווצות רקמות במוח, ובמקרים רבים ילדים אלה נופלים לסוג של התמכרות כתוצאה מדימוי עצמי נמוך בגלל האבחון הלקוי וטיפול לא נכון, מה שגורם להם להיות צרכנים קבועים של סמי מרץ וכדורים אנטי פסיכוטיים…
זה נשמע מאוד מאוד רע… אבל ADHDזאת בעיה אמיתית, נכון? זה באמת מצב רפואי, נכון? ואם כך, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, מסכימים?
ד”ר פיטר ברגין, באחד מאמריו ב”ניו יורק טיימס”, כתב את הדברים הבאים: אבחוני הפרעות קשב וריכוז אינם מזהים הפרעה ביולוגית או פסיכולוגית אמיתית. האבחונים, מתוך רשימה של 2000 סוגי התנהגות של הפרעות נפשיות, הם רק רשימת התנהגויות שמצריכות תשומת לב. בכיתה: היפראקטיביות מהסוג הזה מתבטאת בתנועות חדות ועצבניות, קימה מהכיסא לעיתים קרובות, דיבור מוגזם, אימפולסיביות, זריקת תשובות לחלל הכיתה מתוך פזיזות ובלי קבלת רשות וכן הלאה. אלה הן התנהגויות ספונטניות של ילדים נורמאליים. אולם, כשדפוסי התנהגות אלה מופיעים בגיל לא מתאים, מבוגר יותר, מוגזמים ומפריעים, הסיבות הפוטנציאליות הן בלתי נגמרות, וזה כולל: שעמום, חוסר משמעת מהבית, לימוד לא ראוי, עייפות, מחלות גופניות, בריונות בבית הספר, התעללות או לחץ. ועל ידי אבחונם כסובלים מהפרעות קשב וריכוז אנחנו, למעשה, מתעלמים ומפסיקים לחפש את מה שבאמת קורה עם הילד. כלומר, את הסיבה האמיתית.
מה באמת קורה עם הילדים שלנו? זאת שאלה באמת קשה, היא מצריכה מאיתנו הרבה אומץ וכנות כדי להתחיל לענות עליה. למה? בגלל שהשאלה האמיתית היא לא מה קורה איתם, אלא מה קורה איתנו, ההורים שלהם?
ואולי, לפעמים… אנחנו פשוט לא רוצים לדעת.
