לא טוב היות האדם לבדו. או שלא.

תאכלס? אני מבולבל…

במשך שנים הרגילו אותנו לחשוב שאלוהים הוא זה שיצר את האדם. ובנינו? יש מצב. על פי השמועה, אדם הסתובב לו לבד בעולם שכולו טוב, הריח פרחים, אכל תפוחים, הרביץ דוש מתחת למפל שעל יד עץ הדעת ובגדול, התפנן כאילו אין מחר; Hakuna Matata הגרסה הלא מצונזרת.

אממה, במהרה נפל לבורא עולם האסימון שישנו באג בתוכנת המופת שיצר (Adam 1.0.0). עוד גילה, שמרגע שחרור יצירת המופת הזו לאוויר העולם, קשה מאוד להבין אותה או לשלוט בה (It’s aliiiive…). אדם הבנדיט המצ’וקמק הזה, קיבל על מגש של כסף תוך ליקוקים מכפית של זהב את מה שאנו נקבל, וגם זה בספק, רק לאחר חיים שלמים של מעשים טובים ואהבת הזולת – גן עדן; פאקינג Heaven אתם מבינים?! הרביץ בטן גב 24/7 בזמן שהרוח ליטפה לו את הפוני והשמש עשתה לו נעימי, וזה עוד לפני כל השיט הזה של החור באוזון וזיהום האוויר. מה צריך יותר? אבל לאבינו המיתולוגי היו תכניות אחרות. הפרח שהריח והציף אותו בהורמונים כבר איבד את האפקט, המים של המפל ששטפו מעליו את הג’יפה של הסתלבט הפכו פושרים בעיניו ונשבר לו הקטן מאלפי הווריאציות למתכונים מבוססי תפוח

כפי שאמר מורנו ורבנו א.גולן “כמה אפשר לאכול סטייק אנטריקות? לפעמים בא לך פרוסה עם שוקולד“.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אדם נאלץ להתמודד עם תחושת השגרה, זו שהתחילה לדגדג לו בקצות האצבעות בכפות הרגליים. בכך, טימא אותנו אבינו המיתולוגי במטען DNA נרקיסיסטי ובו אחת התכונות ההרסניות בתולדות האנושות, חוסר היכולת להסתפק במה שיש (יש שיקראו לה “שאפתנות” יש שיאמרו “שעמום”).

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא משועמם ומתחיל לעשות שטויות;

“לא נרדמתי כל הלילה.. סאמק.. אני לא מסוגל להירדם לבד. ולמה אני מדבר לעצמי? וימות העולם אני לא אוכל שוב פשטידת תפוחים לארוחת בוקר!”.

אדם חטף סיבוב! התחיל לשוטט בעולם, כמו טינאייג’ר שלא יודע על מי לפרוק, מפחיד את בעלי החיים, מחסל פרפרים, גובה פרוטקשן מהפרות (“חבל שתבואו בבוקר ותמצאו את האחו שרוף..”) ומטיל את מימיו מקצה ההר ישר אל מי המעיין, כן ההוא עם המפל שבו הוא התרחץ וממנו שתה.

וכך, לפני שהאנטי-וירוס מפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית ואלוהים נותן ליטוף על ה-Ctrl+Alt+Delete, החליט ההוא מלמעלה באקט פילנתרופי יוצא דופן לתת לאדם צ’אנס;

“ואללה.. אולי גם אני הייתי מתחרפן מכל הטוב הזה? ועוד רק לעצמי?”

אמר לעצמו אלוהי אברהם יצחק ויעקב (כשאלו עוד לא היו בתכנון). אז מה עושים? קובעים תור ל-9:30 בבוקר;

“אלרגיות יש?” , “עשית כללית מושלם?” , “תחתום לי כאן.. וכאן.. וכאן”…

מיד בתום החתימה דאג ריבונו של כדור להעמיס את אדם על שולחן הניתוחים, לחבר לו אינפוזיה עם החומר הלבן ההוא, לומר לו “טוב חביבי.. עכשיו לספור אחורה ממאה..“, ואחרי שלא נותר מקום לספק כי הפציינט הוזה פרפרים, מהמעט שהצליחו לשרוד, לפרק לו צלע וממנה להנדס גנטית יצור קסום ומסתורי. האישה.

עד כאן, הכול הגיוני (יש שיחלקו עלי, אבל נו.. גם כן כופרים). הבעיה מתחילה כשאדם פוקח את העיניים ומגלה לידו בחורה צעירה, טובת מראה, נפש תאומה, שלמות אמתית. הגרסה החדשה הושקה בהצלחה (Eve 1.0.0) עם תמיכה מלאה בממשק הקודם וללא פרצות אבטחה. למרות שיש לה שם ששמור בלעדית לנשים מעל גיל 80, היוצר היה משוכנע שהפעם זה ילך חלק. ומה עם אדם? אדם נגנב!

“אלוה! שיחקת אותה! סגרת לי פינה“

מיד לאחר סשן פיזיותרפיה והורדת התפרים, החלו אדם וחווה להסתובב להם בעולם יחד, אוחזים ידיים, מתנשקים, עושים אהבה על הדשא הלח, הניחוח המשכר של הפרחים חזר, הריח של השתן מהמפל התפוגג והתפוח? אחחח התפוח.. מעולם לא היה מתוק יותר. וכל זה – לנצח. סרט אהבה בכיכובו של יו גרנט פראייר אל מול הסצנה השמימית הזו.

אה כן… שכחתי לציין, בטופסי השחרור מבית-החולה (עוד אין “חולים”) רשום בבירור;

“יכול לחזור לפעילות שגרתית לאחר טיפול פיזיותרפי. חל איסור על אכילת פרי עץ הדעת אשר עלול לגרום לתופעות לוואי קשות“.

במילים אחרות, סע אחי! הכול טוב, תעשה מה בראש שלך, אתה בריא, לעולם לא תמות, יש לך אהבה, יש לך אוכל, נעים לך. רק העץ ההוא שליד המפל? דיר באלאק.

מישהו אמר לי פעם שאחת התכונות ההרסניות בתולדות האנושות היא חוסר היכולת להסתפק במה שיש. הוא גם אמר שאפשר לקרוא לה “שאפתנות”, או “שעמום”, אבל אני לא זוכר מי זה היה.

פה חשדתי!

Long story short, אדם אכל מפרי עץ הדעת. ולא רק שהוא אכל מעץ הדעת, הוא גם לא היה מספיק גבר כדי לקחת אחריות וכדי להציל ת’תחת שלו הוא רץ לריבונו של יקום, מכר את אהבת נפשו בשקל תשעים והטיל עליה את האחריות במלואה, הרי היא זו ששידלה אותו לעבור על הכללים. בורא עולם קם מהכיסא, רועד מעצבים מורה למלאכי הצבאות להעיר את מלאכי השרת, להניע בזריז את השיירה המלכותית ולתקתק ב-waze “חווה – בית”. אולי אימנו המיתולוגית תושיע עם קצת ענווה? לא ולא, בכל זאת היא חולקת את אותו ה-DNA עם אדם. ולכן, גלגלה הגברת את האחריות על איזה זוחל שלטענתה שכנע אותה לבצע לכאורה את אותו מעשה מטופש (כל פסיכולוג מתחיל יסבור כי מדובר בשקרנית פתולוגית, או שהפירות של עץ הדעת עושים הזיות. לבחירתכם).

אלוהים, שאין לנו מושג איך נוצר, אבל רוב הסיכויים שלא עשו אותו באצבע, תופס את צמד הפוסטמות מהאוזן, מסלק אותם מגן עדן ודן אותם לשושלת נצחית של שקי בשר, גידים ועצמות ברי תמותה, מיוזעים, רעבים, כואבים, מתוסכלים ושאינם יודעים להסתפק במה שיש להם. בדיוק כמו אבא אדם ואמא חווה.

משהו כמו חמש’תלפים שנה לאחר מכן, אי שם בשלהי 1986 נולד עבדכם הנאמן. המון מים זרמו בכל נהר אפשרי, הרוח שליטפה לאדם את הפוני נושאת על גליה מיני גזים ומתכות רעילות והשמש שעשתה לאבינו נעים על הצ’ופצ’יק של האף, עלולה לזמן לך ביקור בלתי רצוי אצל רופא העור. וככל שעוברים השנים, העניין הופך מורכב ומסובך לאין ערוך. עד שנות ה-2000, התעקשה החברה המערבית לחנך אותנו על ערכי המשפחה, מונוגמיה, נאמנות, הליכה משותפת, כנגד כל הסיכויים, עד שהמוות יפריד בנינו;

“רואה יא צ’ארמר? זו הכלה, מתאים לך? תענוג. סע לשלום ודרך צלחה”.

יתר על כן, עם השנים הזריקו לנו היישר אל התת-מודע חומרי תעמולה רומנטיים שהציתו את התחושה ההיא שחש אדם כשעוד היה סוליקו, וגרמו לנו לגדול ולהתפתח אל תוך העידן המודרני; לכדי אנשים בוגרים, עצמאיים ומוצלחים, שלא מאושרים בחלקנו, וכנראה שלעולם לא נהיה, אלא אם… עוד לא… אנחנו עוד לא שם. עוד לפני עידן יוסי גיספן כתב ההוא מ’חלום עליכם’ שיר שמילותיו הן “בלעדייך אני חצי בן-אדם“, הייתכן שזהו סוד האושר? הרי לא זכור לי שאבותיי ואבות אבותיי סבלו מחוסר סיפוק ואושר כה קיצוניים כמו שניכר בדורנו, ובנינו? יחסית לתקופות של סבא וסבתא, החיים שלנו סוכר, במלעיל. השוני היחיד? העושר, השפע והחומריות גדלו בקורלציה מושלמת עם העיניים של כולנו.

אין פלא שגדלתי להיות מה שאני היום; בחור דיי מוצלח בסך הכול, מבחינה אקדמית, בשוק העבודה, בחיי החברה, בקרב בנות המין השני, אך עדיין לא מוצא את האחת שתחזיר לי ת’פאקינג צלע. אז כנראה שהאשמה תלויה בעצם היותנו בליבה “חצאי בנאדם”, זה הרי זורם לנו בדם ועובר לנו בגנים. אגב, מי שמוטציה כזו או אחרת הצליחה לבודד את מה שאני קורא לו “גֶן האדם”, לחברה המערבית של עד שנות ה-2000 הייתה plan B עבורו; השקיה מאסיבית מגיל ינקות בחלב אם טבול באגדות ילדים, סיפורי מעשיות והבניות חברתיות במסגרתן

“אתה לא מושלם עד שאתם לא שניים. ועדיף שתתחיל לחסוך. סוס לבן זה עסק יקר חביבי”.

היפהפייה הנרדמת, סינדרלה, שלגיה ושבעת הגמדים, סקס והעיר הגדולה, האנטומיה של גריי, כל סרט של ג’ניפר אניסטון ושאר ירקות שמכר לנו וולט דיסני, מהווים רשימה חלקית ביותר של אייקוני תרבות, נכסי צאן ברזל של הלב ואבני הפינה של הרומנטיקה עליה גדלנו.

מאידך גיסא, דור אחר מתדפק על דלתות עולם. דור שלא זוכר מתי הפעם האחרונה שהוא ראה למישהו את הלבן שבעיניים (ולא דרך האפליקציה לתיקון עיניים אדומות), דור שאין לו מושג מה הריח של פרח, ועל טעם התפוח, אם חלקיק ממנו שרד את ההנדסה הגנטית, בכלל אין מה לדבר. ומה כן חשוב? כסף רבותי, מרשרשים, עדיף שיהיה מהיר ונפלא עוד יותר אם הוא יבוא בקלות. אה כן, חובה להיות מפורסמים! המודלים המודרניים לחיקוי הם אלו בעלי חשבון בנק רב ספרתי, מערך יחסי ציבור שוקק חיים וחיי משפחה קרים ונטולי אופי; בהסתייגות אחת, אלא אם מדובר בידוען שיוצא עם ידוענית, שמחליפה אותו בידוען אחר, שבוגד בה עם ידוענית נוספת, והכל בתיעוד המצלמות ובליווי מדורי רכילות.

בשנות ה-2000 הבחירה להיות יחד מלווה בהכרח בוויתור משמעותי על האינדיבידואל, ה”עצמי” לאלו מבנינו שסולדים משימוש במונחי לעז. ומדוע? מכיוון שהפכנו למפלצות אגו פעורות עיניים, בעלות שאיפות לא הגיוניות תוך יניקת תשומת לב באמצעות קשית מכולי עלמא. כך צמח בעשורים האחרונים זן חדש של בני אדם – “האחד”, או “השלם”, זה שבניגוד ל”חצי בנאדם” יכול לעשות הכול בעצמו, לבד, חופשי מכל תלות בבן זוג כזה או אחר. כמובן, שעל וויתור או האטה בהתפתחות העצמית אין מה לדבר. גם אם זה אומר שאין סיכוי ליצור ו/או לשמור את ה”ביחד” האמתי הזה, ה”ביחד” של פעם, של סבא וסבתא.

תאכלס? גם אני חושב לפעמים על להיות מפורסם ועשיר, אבל אין לי ספק שגם אם אצליח (עלק) לבודד את אותו “גֶן” ולהחליף את סיפורי האחים גרים וסרטי וודי אלן, ב”כוכב נולד לרקוד פקטור” ושאר חלומות באספמיה, בתוך תוכי עוד אשאר “חצי בן אדם”. אם אדם, אבינו הראשון, היה מתנהג כך, הוא עוד היה יושב שם לבד בגן עדן, מבסוט מהחיים ומביא ביד. ולגבי ה”עלק”, בסופו של עניין, אותם “שלמים” אולי מצליחים להדחיק את ה”גָן” האנושי שמורה לכולנו למצוא את החצי השני, אך בל נשכך, כי לכל מטבע יש שני צדדים והצד השני של המטבע הוא חוסר היכולת להסתפק במה שיש. נו, ויש את ההוא שקרא לזה שאפתנות או שעמום. בעצם, רודפים אחר מטרות שמישהו אחר הציב עבורנו, דורשים התפתחות אישית בקריטריונים שהוכתבו לנו על ידי תוכניות טלוויזיה וכל זאת תוך רמייה עצמית כאילו שאין לנו צורך בבן זוג מתרפק, שיעכב חלילה וחס, את הנסיקה המטאורית שלנו כלפי ההגשמה של הפאקינג Self שלנו, שהוא בעצם לא כל כך שלנו. בסופו של דבר, ולא משנה כמה רחוק נגיע בעולם החומר, בלתי אפשרי להסתפק במה שכבר הושג, ה”שאפתנות” תפציר בנו לדחוק קדימה ולנסות יותר. ויש את ההוא שסתם חושב שמדובר ב”שעמום”.

מישהו בימנו עוד שואל את עצמו מדוע אחוז הגירושין כה גבוה? כן… זה בגלל שהעיניים שלנו גדלו, לצד האגו, תהליך בחירת בני הזוג שלנו הפך לסוג של אודישן ובו הקריטריונים הם בעיקר חיצוניים וחברתיים, ומרגע שמתחילים הקשיים ו/או השגרה ו/או השיעמום – זורקים את הישן ועושים טרייד אין למודל חדש יותר שממתין לך בפיק אפ בר הקרוב למקום מגוריך.

“למה שאעכב את עצמי בשביל הטמבל הזה? זו לא חתונה קתולית.”

במצב דברים כזה, אין פלא שאנשים לא מוצאים את האושר שלהם וגם לא ימצאו. כן, גם אם הם יתחתנו עם בן זוג שמשלב את הכסף של ביל גייטס והפיגורה של אנג’לינה ג’ולי, כשהם בעצמם מוגשמים עד קצה גבול היכולת.

אם בין כה וכה המצב בקנטים, לא עדיף לעבור אותו יחד? אבא ואמא המיתולוגיים שלנו עשו כמה וכמה שטויות. כולנו עשינו. אבל בסופו של דבר וכמה שלא ננסה לברוח מזה, “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”, זה זורם לנו בדם. בסופם של חיים, כשנשכב על ערש דווי לא יחלפו במוחנו מחשבות על כמות אגרות החוב ונכסי הנדל”ן שהשארנו אחרינו, או את מספר המעריצות להן שברנו את הלב במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלנו בבר השכונתי – במקום זאת, שניות לפני שנחזיר ציוד ונחזור לאותו המפל, העץ, התפוח וצמד הטיפשים שלא הצליחו להתאפק – תחלוף במוחנו המחשבה הבאה (ואני לא מתחייב על הניסוח המדויק):

“מי אהב אותי במהלך חיי ומי יזכור ויכאב אותי עד יום מותו? מי אהב אותי לא בגלל מה שהשגתי וכמה רחוק הגעתי, אלא בגלל מי שהייתי כאדם, עירום, נטול תארים ושאיפות.” והתשובה לא תאחר לבוא, “משפחה. אישה. ילדים.”

אז הנה אני, בן 27, מנוסה במערכות יחסים ושאר סופרלטיבים וטפיחות על השכם. אם כך, למה זה מרגיש כל כך לבד? למה מרגיש לי “חצי בנאדם”? ואם הייתי מצליח לבודד את הגן? ואם הייתי מצליח להתעלם מהיצר החייתי שלי למצוא את שאהבה נפשי ולשכפל באקט של אהבה מספר בלתי מסוים של “מיני-מי” בצלמנו כדמותנו? ואם הייתי מצליח לשקר לעצמי (למרות שאני שקרן גרוע) ולשכנע אותי שאני “האחד / השלם” ומטרת חיי היא לספק אותי ולהגשים אותי? האם הייתי מרגיש מסופק? עימדו לצד מדרגות הרבנות, צאו לברים השכונתיים, גילשו באינטרנט, פיתחו את הטלוויזיה, או שוטטו ברחובות – התשובה שם.

אז מה היה לנו?

א. גבר, לבד, אושר, שגרה, שעמום, הרס עצמי.

ב. גבר, אישה, יחד, אהבה, אושר, שגרה, שעמום, הרס עצמי.

תאכלס? אני מבולבל…

אבל אם כבר, אז שיהיה יחד.

(מנוסח בלשון זכר, אך פונה לשני המינים, באהבה).