הירידה ההדרגתית באחוזי ההצבעה בבחירות הארציות ובמקומיות מיוחסת, לרוב, לציניות, אדישות, בורות, אכזבה מהמחאה החברתית ואפילו טפשות. עוד מסבירים המומחים שהשחיתות והיעדר יום שבתון תרמו לכך שבבחירות האחרונות לרשוית המקומיות יותר ממחצית המצביעים נותרו בביתם וגם לתפישה (השגויה) שאת ההחלטות המשפיעות באמת מקבלים במוסדות הממשל הארציים ולא בעיריות. פתרונות כמו הצבעה דרך האינטרנט או הסלולר צפויים להעלות את אחוז ההצבעה אך בטח לא לשנות מקצה לקצה את יחס האזרחים לנושא, כי הרי יש לא מעט מידע שנמצא ממש מתחת לאף שלנו במרחק של קליק ואנחנו לא טורחים לנקוף אצבע כדי לגשת אליו.
אך האם באמת רוב הציבור שלא הצביע הוא אוסף של אידיוטים, בורים ואדישים? הנחת יסוד רדודה זו משלבת בין התנשאות לשמרנות שמביטה על מגמות חדשות במשקפיים ישנים. ד”ר פאני יובל, חוקרת במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, מחוברת יותר למציאות כאשר היא תולה את אחוזי ההצבעה הנמוכים בחוסר האמון של האזרח ברשויות בראיון ל-ynet:
“הסיבה המרכזית היא ניכור וחוסר אונים. ברגע שהציבור מנוכר למוסדות השלטון המקומי וחסר אמון בהם – הוא לא יוצא להצביע. זה קשור לתחושת חוסר היעילות הפוליטית, התחושה שאין לאזרח השפעה. גם אם הוא מצביע, בשורה התחתונה מה שמובטח לא מתקיים. אין אמון בנבחרי הציבור”.
התחושה כי אם נצביע ואם לא נצביע זה היינו הך היא תחילת ההיפרדות של האדם מתפישת השלטון כגוף ריבוני שאמור להיטיב עמו ולדאוג למחסורו. אין ספק שהאכזבה מהמחאה החברתית תרמה לכך. אין קשר לשאלת מי עומד בשלטון ומי עשוי להחליפו. השיטה עצמה נתפשת מיושנת ולא רלוונטית עוד לחיינו.
חוסר ההנגשה המחפיר של תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות באתר משרד הפנים (קישור לקובץ אקסל, בכך זה מסתכם) מנע ממני לנסות לאשש את התיאוריה שלי, כי אחוזי ההצבעה עולים ביחס ישר לגיל המצביע, אם כי סקרים שנערכו בעבר הוכיחו שבוחרים צעירים נוטים פחות להצביע. אם המגמה הזו תימשך, הרי ששיעורי ההצבעה ימשיכו לרדת בעשורים הקרובים עד כדי ערעור הלגיטימיות של השלטון המרכזי והמקומי ועליית אלטרנטיבות.
למעשה, אם נביט סביבנו נגלה שהאלטרנטיבות האלה צומחות כבר היום. ראסל בראנד, קומיקאי, שחקן, זמר, עיתונאי, מנחה וסלב בריטי שהצליח בענק בארה”ב, הוא פרובוקטור לא קטן, אך ראוי להקשיב בקשב רב לדבריו ב-Newsnight של ה-BBC. המהפכה עצמה אולי לא תשודר בטלוויזיה, כפי שכתב גיל סקוט הרון, אך בהחלט אפשר לאתר את סימניה על המסך הקטן. בראנד, בתפקידו כעורך אורח של גיליון נושא בסימן מהפכה ב-New Statesman, הוזמן לאולפן כדי להסביר לג’רמי פקסמן מדוע אנשים צריכים להקשיב לאדם שמצהיר על עצמו בגלוי שמעולם לא הצביע בבחירות.
במילים פשוטות, בראנד אומר לפקסמן שהפרשנים הפוליטיים המחודדים ביותר היום הם הנמנעים, האנשים שאמרו לא לפוליטיקה ומנהלים את חייהם כאילו המערכת כלל לא נוגעת לחייהם:
“אני לא מקבל את הסמכות שלי מהמערכת הנוכחית. זו פרדיגמה מוכתבת מראש שנקודת המבט שלה צרה למדי ומשרתת מספר קטן של אנשים. אני מחפש אלטרנטיביות במקומות אחרים, מערכות פוליטיות חלופיות שאולי יוכלו לעזור לאנשים. ומהן החלופות? “לא המצאתי אותן עדיין”, אומר בראנד, “אני די עסוק השבוע”, אבל הנה העקרונות שלו: “לא להרס כדור הארץ, לא לפערים כלכליים עצומים בין בני אדם, לא להתעלם מצרכים של אנשים, חובת ההוכחה היא אצל בעלי הכח”.
ואיך אתה חושב שאנשים מקבלים כח, מקשה פקסמן. והוא עונה: “אני חושב שיש מערכות היררכיה שהשתמרו במשך הדורות. במערכת הבחירות השינוי הוא מוגבל ובטווח קצר מאוד”.
-“בדמוקרטיה ככה זה עובד”.
– “אז אני לא חושב שזה עובד טוב מאוד ג’רמי”. “זה לא שאני לא מצביע מתוך אדישות. אני לא מצביע מתוך תשישות ועייפות מהשקרים, הרמאויות והבגידות של המעמד הפוליטי. זה קורה במשך דורות אבל כעת הגיע למימדי טירוף. יש לך מעמד תחתון, ללא זכות בחירה, ללא אשליות ומדוכדך שלא מיוצג על ידי המערכת הפוליטית, אז להצביע זה לקחת חלק במערכת הזאת וזה לא משהו שאני בעדו”.
המערכת, למעשה, מנוהלת כבר היום על ידי חברות ענק, ולא אכפת לה. איל הון מקומי שלוחש לאוזנו של ראש עיר משפיע על תוצאות הבחירות במקום ש-100,000 מצביעים לא ישפיעו. אנשים לא באמת טיפשים ומבינים שהמשחק מכור. המערכת מתעלמת למעשה מהאוכולוסיה שהצביעה עבורה. אלה לא רק דברים שאומר בראנד. די להסתכל סביב כדי להבין שזו המציאות. המשך התרחבות הפערים החברתיים, העמקת המשבר הכלכלי, אובדן האמון בשלטון כספק “רשת של הצלה” חברתית תורמים מדי יום, חודש ושנה להתפרקות המערכת. גישה זו נתפשת בטעות כנאיבית או אסקפיסטית. בארה”ב הדיון על קץ הדמוקרטיה אינו מתנהל בשוליים. הוא התחושה שרווחת במקומות רבים, גם כאן, שמה שמתנהל בימים אלה הוא מכירת חיסול כאשר אנחנו, הציבור, עומד למכירה. התפישה שעוד מחלחלת היא כי הציבור העצום הזה אינו חסר כח והוא נותן את הכח שבידיו למערכת אימפוטנטית.
תודה ל-Ilay Videoman על הסרטון
