לפעמים אני תופסת את הראש ולא מאמינה איך נכנעתי למסלול החיים הנורמלי שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אשאב אליו בחזרה. יומיים אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי לאוסטרליה (ותודה לאמא על הדרכון האירופאי שלה). החיים שלי במשך שנתיים היו בדיוק כמו בחלומות הכי גדולים שאדם יכול לתאר. טיולים, נופים, חברים, אוכל טוב, גיחות לניו זילנד, טרקים, ים, ורוגע. פה ושם קצת עבדתי כדי שלא ייגמר הכסף, אבל גם זה היה בקטנה (בייביסיטר לכלבים, יש מושלם מזה?). מי שמכיר את העם האוסטרלי יודע כמה הם אנשים נטולי לחץ. המצב הכלכלי של רובם מעולה, שכר המינימום הוא מאוד גבוה יחסית לארץ, והמחירים, כמעט אותו דבר. האוסטרלים עסוקים כך היום בלעבוד מעט וליהנות הרבה. בעיקר לשתות ולחגוג.
בשלב כלשהו הכסף החל להיגמר והרגשתי את הגעגועים הביתה. כשחזרתי לא היה את החוף של סידני, לא הייתה מסיבה כל יום ובטח ובטח שלא הרגשתי רגועה יותר. הרגשתי שאני נוחתת לתוך קובייה שבה אנשים במרדף אחר ההצלחה. כל החברות שלי כבר היו אחרי פסיכומטרי ובשנה הראשונה לתואר. לא היה עם מי לדבר, כל אחד עסוק במרוץ להצלחה שלו. בהתחלה סירבתי בתוקף להיכנס לתוך הלופ הזה, רק מהמחשבה אני נלחצת. עברה שנה והבנתי שלמלצר ולעסוק בעבודות זמניות זה לא בשבילי, לפחות לא לכל החיים. אני בחורה אינטליגנטית ואין שום סיבה שלא אלמד מקצוע שהוא נחשב וגם אהיה עם הכנסה כלכלית שהיא גבוהה. הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד וטרינריה. אין דבר אחר בעולם שאני רוצה לעשות חוץ מלהתעסק עם בעלי חיים. אפילו אמא שלי סיפרה לי שזה מה שאמרתי שאני רוצה להיות כשאגדל מאז שעוד הייתי ילדה קטנה. מסתבר שהנשמה לא שוכחת.
בשביל להתקבל לוטרינריה אני צריכה לקבל פסיכומטרי 700+ כדי להתקבל לחוג ביולוגיה ומשם להמשיך הלאה את המסלול. לפני שנכנסתי לכל הבלאגן הזה שנקרא ‘פסיכומטרי’ הייתי בטוחה שקטן עליי. אני מעולה באנגלית ועם עברית ומספרים הפעם לא הייתה לי בעיה. הדבר הראשון שהוריד לי את הרוח מהמפרשים היה המבחן הראשוני שעושים לכל הכיתה ביום הראשון. קיבלתי את שוק חיי. הייתי בשליש התחתון בכיתה עם ציון נוראי בעברית ובינוני מינוס בכמותי.כשראיתי את הציון חשכו עיניי. חשבתי לעצמי איך אני מעזה עוד להתלהב ולחשוב שאני יכולה להתקבל לוטרינריה?! כל החלום והתמונה היפה שהייתה לי בראש התנפצה. בדרך חזרה הביתה החלטתי עם עצמי שאני נותנת את כל כולי בפסיכומטרי ועושה הכל כדי שאשיג את הציון שאני רוצה. יום למחרת ב7 בבוקר כבר הייתי על הרגליים. למדתי עד הערב. זו נהייתה השגרה שלי. ככה אני כבר חיה חודשיים וחצי. בלי חיים, בלי חברות, בלחץ אטומי להוציא את הציון שאני ורצה.
אמא שלי היא זו שגרמה לי לראות שיצאתי מפרופורציות. יום אחד עשיתי סימולציה וקיבלתי ציון ממש נמוך (650). התחלתי לבכות כמה דקות בחדר (היא לא ידעה כמה פעמים עוד בכיתי). היא נבהלה ממש ולקחה אותי לשיחת ניעור. האמת שלא ידעתי כמה אני בלחץ עד שהיא לא גרמה לי להבין איך אני נראית מהצד. שיתפתי אותה שאני מפחדת. שיש לילות שאני לא מצליחה להירדם כי אני מפחדת שלא אצליח. שאני לא טובה מספיק שאני לא אצליח בחיים, שאני אשאר מאחור. מספיק המצב הכלכלי בארץ הוא זוועתי. אני רוצה להצליח. אני רוצה לעסוק במשהו שאני אוהבת ולא להתפשר ואין מצב שאני אתן לציון מסכן לשנות לי את החיים.
אמא שלי נבהלה. היא לא ידעה שאני ככה כבר חודשיים. היא דרשה ממני באותו הערב לצאת קצת עם חברות ולהשתחרר מכל הלחץ. הקשבתי לה. זה באמת עשה לי טוב אבל אני לא אשקר שכשחזרתי מאוחר לא הרגשתי רע עם עצמי שלא למדתי בשעות האלה. בוקר למחרת קמתי מאוחר בסביבות 12 בצהריים. אמא שלי כיבתה לי את השעון המעורר ב7 בבוקר. לא כעסתי עליה, אני יודעת שזה מדאגה.
כשקמתי אמא שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהיא צריכה לדבר איתי. היא שיתפה את נעמה דודה שלי, אחותה שהיא נטורופתית בלחצים שלי וביקשה ממנה פיתרון טבעי. היא המליצה על כמוסות לקטיום של סופהרב. אני לוקחת כמוסה אחת ביום (לפעמים שתיים תלוי בהרגשה שלי) וזה עושה לי פלאים. כבר כמה שבועות שאני עקבית ובאמת מרגישה אחרת. הלחצים בחזה כבר לא מלווים אותי כל היום והחרדות ממה יהיה פחתו משמעותית. אני מרגישה הרבה יותר רגועה, נינוחה ושליווה. התקופה עוברת לי בכיף ואני לומדת בצורה יותר קלילה מאשר במרדף אחרי הזמן. זה יישמע מצחיק, אבל הציונים גם השתפרו פלאים. הסימולציות בסביבות ה690. אתן פוש נוסף לקראת המרתון ואני בטוחה שאצמצם את הפער הקטן של ה10 נק’.
אני באמת מאחלת לכולם אמא כמו שלי (ולא רק בגלל הדרכון האירופאי) שדאגה שאעבור את התקופה הזו בשלום. ממרומי גילה היא אמרה לי שכשהיא מסתכלת אחורה אל העבר , כל הלחצים היו מיותרים והכל מסתדר בסוף. החלטתי שהלחץ הוא באמת מיותר ואני לא אתן לו להשתלט לי על החיים, גם אם זה דורש עזרה קטנה.
