40 שנה עברו מאז פרוץ המלחמה הקשה והטראומטית ביותר בתולדות ישראל. “40 שנה למלחמת יום כיפור – זכרונות, צלקות, כאבים ועל השאר” היא קבוצת פייסבוק לא כל כך אופיינית שפתחה עידית שחורי שכל מטרתה הוא לזכור את הקורבנות שהשאירה המלחמה – בין אם מדובר בחללים ובין אם מדובר בנזקים נפשיים אותם סוחבים חלק מאלה שנלחמו אז עד היום.
כתבנו “לא אופיינית” כי בניגוד לרוב קבוצות הפייסבוק שאנחנו מכירים, כאן קבוצת היעד היא אנשים מבוגרים ובוגרים, ולאו דווקא בני נוער או חבר’ה בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. זה לא אומר שלצעירים שביננו אין מה ללמוד מהקבוצה – המסר המרכזי הוא שכדאי להשאיר את יום כיפור לצום ולמחילות, ולא למלחמות קיומיות.
בקבוצה משותפים סיפורים אישיים, תמונות נדירות, מכתבים שנשלחו בזמן המלחמה וגם נסיונות לאתר חברים לנשק שאיבדו קשר עם השנים:
למעלה: המכתב ששלח אביו של אורון אורי: “גלויה מהחזית. אבא שולח לאמא ולי מספר ימים. על פי התאריך, יום לפני הפסקת האש”.
יוסי אוזרד מספר על התמונה מעלה:
התמונה צולמה בצד המצרי של תעלת סואץ, גי’פ שלנו שקיבל פגיעה ישירה. על הג’יפ היו בני אנוש כמונו שהיו להם חיים, ופגז אחד קטע אותם. עדות אילמת לתוצאת המלחמה המיותרת הזו.
תמי זילברג כתבה על אמה:
ברשת ב’ מתראיינת עכשיו מישהי, שמבקשת מכולנו לזכור מה קרה בעורף ביום הכיפורים. מה קרה לנשים, כשכל הגברים נעלמו למלחמה. מבקשת לאסוף את הסיפורים, כשעוד יש מי שיכול לספר. אז אמא שלי כבר לא יכולה לספר. אני יכולה לספר בשמה. אני הייתי בשארם. אבי ואחי (אז, אב לפעוטה בת חצי שנה) הלכו למילואים. אמא שלי נשארה בבית לבד. לא שמעה מאף אחד מאיתנו ולו מילה אחת. אני הצלחתי לטלפן אחרי ארבעה ימים. לא ידעתי, שבמהלך אותם ימים נפוצו בתל אביב שמועות על כך שכל הבנות בשארם נאנסו ונרצחו.
כשתפסתי את אמא בטלפון, והיא שמעה את קולי, היא פרצה בבכי תמרורים ולא הייתה מסוגלת לדבר. כיוון שיכולתי להתקשר שוב, אמרתי לה – אמא, תסגרי עכשיו, תירגעי קצת, ואני אתקשר שוב בעוד חצי שעה. וכך עשיתי. לא זוכרת על מה דיברנו. הייתי בת 19, צעירה, אופטימית ולא כל כך מבינה מהחיים שלי… אמא הייתה בת 49. בוגרת השואה וכל מלחמות ישראל. לאיזה תעצומות היא נדרשה כדי להחזיק מעמד? כמה חבל שלא דיברתי איתה על כך. אבל כן הצלחתי לדבר עם הדודה שלי על כך. דודתי עבדה באחד ממשרדי רואי החשבון הגדולים בת”א. ביום השני למלחמה נכנס אחד השותפים, שהיה מעבר לגיל המילואים, והכריז – כל הבנות בשארם נאנסו ונרצחו. דודה שלי החווירה כשלג. היא ידעה שאני שם. בגלל הבהלה האיומה שלה, החלו השותפים “להפעיל קשרים”, כדי לברר את האמת, כשהיא מנסה להסתיר את הסיפור מאמי – ללא הצלחה. רס”ר שמועתי היה חזק מכל מחסום. אחרי יומיים התברר שמדובר בשמועות לא מבוססות, וכל הבנות בשארם בסדר. בדיוק באותו יום הצלחתי לדבר עם אמא בטלפון”.לקח עוד כחודש וחצי עד שחזרתי הביתה. אחי חזר להיות חייל למשך 9 חודשים, כמו מילואמיניקים צעירים רבים באותה תקופה. גם אבי שוחרר, ומעולם לא דיברנו על כך. מעולם לא העלינו את הזמן הזה על דל שפתותינו…”.
האוצר שמצאה חגית בודנקין – מכתבים ששלחה לאביה שנהרג במלחמה:
Oron Uri: “©אורי דן/Uri Dan. אחד מאלף פלוס הצילומים, שאבא שלי צילם באותה מלחמה ארורה. 17 לאוקטובר 1973. למחרת צליחת התעלה. צהרי יום. הרמטכ”ל דוד( דדו) אלעזר, בין אריאל שרון העומד בראש אוגדה 143 לבין חיים בר לב, מפקד חזית הדרום במלחמה. ויכוחים תחת אש. האם “ראש הגשר” רחב מספיק. האם הוא בטוח להעברת כוחות”.
רפי מן: “ב-5 באוקטובר 1973, בשעת בוקר מוקדמת, העביר יעקב ארז, אז סופרו הצבאי של “מעריב”, ידיעה למערכת על המתיחות לאורך תעלת סואץ, ועל מה שהתרחש בצידה המצרי של התעלה: תגבור כוחות, הכנת משטחי צליחה, הגעת ציוד רב ועוד. את המידע קיבל ממקורותיו בצה”ל, שראו והבינו שמשהו מתחולל בצידה השני של התעלה. העורכים בדסק החדשות ב”מעריב”, כמקובל וכנדרש, העבירו את הידיעה לצנזורה הצבאית.
הידיעה חזרה מן הצנזורה (תצלום המסמך המקורי בהמשך) עם פסילות רבות. הצנזור מחק כל פרט מידע שהיה בידיעה, למרות שמדובר היה בדברים שניצפו מהצד הישראלי, מהמעוזים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מה נותר? טענה שצה”ל עוקב בערנות אחר הנעשה, וכי “ננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה”. השיירים האלה הופיעו בעיתון ערב יום הכיפורים. והשאר היסטוריה, כמאמר המליצה. היסטוריה טראגית, שפצעיה טרם הגלידו עד היום”.
עידית שחורי: בלי מילים.
כדאי מאוד להיכנס לקבוצה, לקרוא את הסיפורים ולהתרשם מהתמונות והזכרונות, ולהתפלל חזק חזק במהלך יום כיפור שלא נצטרך להכנס למלחמה כל כך קשה ואכזרית שוב בימי חיינו.
תודה לתומר בן אזר
