אלווריון, שנפלה מפסגת ההיי טק הישראלי לשפל בו הייתה חדלת פרעון ובסכנת כינוס נכסים, ניצלה לבסוף על ידי פלסטיני. אם לא מסתתר כאן סיפור נפלא שמחכה לסרט, על חטא היוהרה ואלגוריה לסכסוך הישראלי הפלסטיני, זה רק בגלל התרשלות של הבמאי.
החברה הישראלית המתמחה בפיתוח וייצור של מערכות תקשורת לרשתות אלחוטיות המבוססים על תקני WIMAX, מעולם לא הרוויחה כסף, למעט שני רבעונים, וב-13 שנות קיומה, הצליחה לבזבז סכום המוערך בחצי מיליארד דולרים. היא גייסה את טובי המהנדסים, אך סבלה מתחלופת מנהלים תכופה וסכסוך בין הדירקטריון ובין המנהלים.
היא נולדה ב-2001 ממיזוג של פלאוור ובריזקום, שתיהן סבלו מהמשבר בהיי-טק וממה שנהוג לכנות, התפוצצות הבועה. אמנם, אלוורין סבלה גם בהמשך ממשבר הטלקום הכללי, ומכך שסמכה על טכנולוגיה חמקמקה בעוד העולם מתקדם למקום אחר (LTE). לפני שלוש שנים היו בקופתה 130 מיליון דולרים שהתנדפו עד לכדי 200 אלף דולרים לפני כמה חודשים. החברה החלה את דרכה עם המון בעיות חברתיות בין “יוצאי פלאוור” ו”יוצאי בריזקום”, ומאז נחה עליה רוח פזרנות שתמשיך לאפיין אותה גם בהמשך.
כך על פי כתבה על אלוורין במגזין G של גלובס:
“נתחיל בקופה השמנה. על פניו מוזר לקרוא לזה צרה, אולם העושר המדומה הזה יצר תחושת זחיחות ובזבזנות. “הם לא היו רעבים אף פעם”, משחזר בכיר אחר לשעבר. “לא אשכח איך מנהל הפיתוח באחת התקופות בא לאחד המהנדסים וביקש שינוי מסוים במוצר. המהנדס אמר לו, ‘אבל זה ייקר את המוצר’ והמנהל השיב, ‘מה אכפת לי? עוד אלף דולר זה לא נורא’. בתקופות שהיו מקבלים הזמנות בפקסים, במחלקת הזמנות לא טרחו להרים את הפקסים מהרצפה. הזמנות קטנות לא עניינו אותם, הייתה שם סנוביות כזאת”.
עובדים אחרים זוכרים איך אמרו להם במשך שנים, “לא מעניין את אלווריון להרוויח, מעניין אותה להיות בשפיץ של הטכנולוגיה”. זוהי גישה לגיטימית לסטארט-אפ צעיר הבונה את עצמו, אבל לא לחברה ותיקה, שהעסיקה בשיאה 1,100 עובדים, ושמדי תשעה חודשים בערך נאלצה להיפרד מחלקם בגל פיטורים נוסף. תחושת הכסף הקל לא נעצרה בחדרי הפיתוח. בכירי החברה והדירקטוריון שלה הזכירו לבכיר אחר לשעבר קיבוץ מהסוג הישן. “שנים קראתי להם בולשביקים, במובן ש’זה לא שלי, אז בכל הזדמנות אנצל את החברה’. המנהלים חיפשו את התנאים, את הג’יפ מהליסינג, את המשרד הכי יפה, וכמה שיותר אופציות, זה מה שעניין אותם. לא הייתה תחושה ש’זה הבית שלי ואני שומר עליו'”.
בכתבה מסופר כי ב-2010, באחת השנים הקשות של החברה, בה ספגה הפסד של קרוב למאה מיליון דולרים ונפרדה מכ-160 עובדים, החליט הדירקטוריון להעניק לדירקטורים ולחברי הנהלה בכירים חבילה של למעלה מ-2 מיליון אופציות, היות שבשל מצב המניה הגרוע האופציות שהמנהלים כבר החזיקו, היו מאוד “רחוקות מהכסף”. האופציות החדשות שהוענקו התחשבו במצב והיו במחיר מימוש של 0-2 דולרים למניה. וכך, בהינף יד, נשכח העיקרון הבסיסי של אופציות: תמריץ עבור הנהלת החברה להביא את המניה למחיר ראוי. בנוסף, קיבלה החבורה גם כמיליון מניות חסומות, ללא תמורה.
בעולם מקביל, לתחושת לשלטון בחרתנו אולי היה יכול להיות כיסוי, אך לרוע מזלה של אלווריון, מאחורי הטכנולוגיה המתחרה, LTE, הטכנולוגיה המתחרה לווימקס, עמדו כוחות חזקים יותר, בהם צ’יינה מובייל שבחר ב-LTE וגרר לכיוון את יצרניות הסלולרים כגון אריקסון, קוואלקום וסמסונג, ועוד כמה תקוות שנכזבו בדרך.
ההתדרדרות נמשכה במשך שנים, עד כדי חוב נגרר לספקים בסכום של כ-11 מיליון דולרים בשנה שעברה, ובקשה לכינוס הנכסים של בנק סיליקון ואלי. בשבוע שעבר התמודד האני עלמי, פלסטיני תושב בית חנינא, על רכישת אלווריון, מול חברת סיגמא ווייב, שהציעה 38 מיליון שקל על נכסי אלווריון. ברגע האחרון הוא החליט לקפוץ על ההזדמנות ולהשוות את ההצעה, וזכה לבסוף, בין היתר בזכות תמיכת 48 עובדי החברה, שהציע להם 10% ממניותיה בהבטחה להמשיך להעסיק את כולם.
עלמי הוא איל תקשורת פלסטיני שהקים כמה חברות תקשורת, שהמרכזית בהן היא קולנט (Coolnet), ספקית תקשורת (ISP) המפעילה שירותי אינטרנט מהיר בשיטת ADSL וספקית תקשורת בפס רחב באמצעות WiFi, גלי מיקרוגל ו־OFDM.
לכלכליסט הוא אמר:
“אני לא מסתכל על אלווריון כעל חברה ישראלית או פלסטינית. מבחינתי זה עסק. אני מכיר את החברה ועבדתי איתה שנים רבות. אני מלא באנרגיה ורצון להפעיל אותה ולהביא אותה להצלחה. כאדם שנולד בירושלים אני יכול לומר שהשלום יגיע אם כל אחד מאיתנו גם יעשה לביתו”.
בינתיים עלמי מספר שייתכן שאלווריון תקים פעילות גם ברשות הפלסטינית. “לא חשבנו על זה, אבל נראה שיש אפשרות לפתח אותה לרשות ולמזרח התיכון כולו. נפתח סניפים שלה מחוץ לישראל, כך שאפשר יהיה לשווק את מוצריה בעולם הערבי”.
