בעקבות הצלילה באהדת הציבור כלפיו יצא שר האוצר, יאיר לפיד, במסע יחסי ציבור. ברור לחלוטין מדוע בחר בעיתון הבית, ידיעות אחרונות, לראיון לא עוין ברובו שערך עמו רענן שקד במוסף הבית, 7 ימים.
לכאורה, זירה נחמדה שאי אפשר ליפול בה ובכל זאת לפיד נוחל כאן הצלחה מסחררת. אורי משגב כותב ב”הארץ” שלפיד נכשל כבר בתשובה לשאלה הראשונה, “מתי בכית בפעם האחרונה”. לפיד משיב: באזכרה של אחותו לפני שנתיים. אלא שבטור האחרון שפירסם לפיד ב”ידיעות אחרונות” הוא מעיד שבכה, באוקטובר, 2012:
“״זהו הטור האחרון שלי.
“כתבתי את המשפט הקודם לפני למעלה משעתיים ומאז אני בוהה בו. לפני עשרים דקות התחלתי פתאום לבכות (לא ׳דמעות עלו בעיניי׳. לא ׳לחלוחית׳, לבכות ממש, במשפחת לפיד הגברים הם אלה שבוכים בעוד הנשים מסתכלות עליהם בחוסר סבלנות).”
אולי לפיד הספיק כבר לשכוח את הלילה שטוף הדמעות ההוא, אלא שזה לא הדבר האחרון שהוא “שכח”. בתשובה לשאלה מתבקשת נוספת של שקד, “למה לא להגיד את האמת? למה לא להגיד: כן, חבר’ה, עישנתי גראס?”, לפיד עונה:
“מה שאמרת לא נכון. אני אומר את האמת: לך לגימנסיה הרצליה שבה למדתי בשנות ה-70. יש ספר מחזור שבו מתועד שהיה בן אדם אחד שהיה נגד גראס מהיום הראשון וגם אמר לאנשים: אם תעשנו לידי אני אגיד אתכם למשטרה. פשוט לא עשיתי את זה. אף פעם לא טענתי שאני קדוש, ויותר מזה: לא היה נגרם לי שום נזק בעולם – לא פוליטי ולא אחר – אם הייתי אומר שעישנתי. אבל לא עישנתי. כי החלטתי בגיל מאוד צעיר שאת זה אני לא רוצה, אני נגד זה. הרבה שנים שתיתי אלכוהול, הייתי נשוי פעמיים, עישנתי סיגריות וסיגרים – שזה נזק תדמיתי הרבה יותר גדול מגראס במדינת ישראל. ואני אומר לך: גראס לא עישנתי”.
אלא שעל פי עדויות של אנשים שהכירו את לפיד בצעירותו וביקרו בדירתו ברחוב הירקון בתל אביב, הוא בהחלט עישן ואולי אפילו לקח לריאות. עדויות אלה התפרסמו עוד בשנה שעברה ב”הארץ”. אנשים שהעידו כי עישנו עם לפיד אף הזדהו בשמם: בעבר עשה זאת השחקן תומר שרון ובסוף השבוע סופיה טרוטוש ארגמן שפירסמה בפייסבוק את הפוסט הבא, שהפך ויראלי:
“עישנתי ג׳וינט עם יאיר לפיד !!! מכתב פתוח!
אין ברירה, מר לפיד, נשברתי, המצחיק הוא שיכולת לצאת מזה איכשהו, אני העדפתי לא להיחשף בהקשר שלך, בחרתי להישאר ברמת “מקור” אנונימי של העיתונאי אורי משגב, באמת לא רציתי לקשור עצמי בך, דחיתי ראיונות עיתונות וטלוויזיה לתוכניות רציניות ביותר, עכשיו אני ממש רותחת. לצערי אני נאלצת לדבר בפנים גלויות, אבל לשתוק לא יעלה על הדעת זו תהיה פחדנות מצידי.
יכולת לענות לרענן שקד ששאל “למה לא להגיד, כן חבר’ה עישנתי גראס?” שאתה מצטער על השקר ההוא, שאתה מנסה להיות בסדר עם כולם כל הזמן ולכן טעית, אבל למדת את הלקח.
היית יוצא ראוי בכתבה. אבל, תדהמה, התעקשות שאינה מובנת כלל ומעוררת דאגה אמיתית בנוגע לדרך בה אתה מקבל החלטות. וואו !!! אתה דבק בשקר שלך !!! “האמת המזויפת שלך” ממשיכה להיות לך חשובה יותר מהאמת שלי? כל האנשים שעישנו איתך הם פיונים? אז הנה זו אני ואני ממש כועסת.סופיה טרוטוש ארגמן, ילידת תל אביב, שנת 67. עישנתי איתך ג’וינט !!! אצלך בבית !!! יחד עם חבר שלך !!! בדירתך ברחוב הירקון, כנראה זו לא הייתה הפעם הראשונה שלך, כי ידעת להגיד ש”החומר” מעולה, נתת לנו פרח (בשביל זה באנו). (למען הסר ספק, אני לא ראיתי או שמעתי שלפיד סחר או מכר או התעסק עם שום דבר שקשור לכסף וקאנביס, ג׳סטת מעשנים ותו לא!) אולי לא הייתי זוכרת את הג׳וינט הספציפי הזה (ולא בגלל שקאנביס פוגם בזיכרון) אבל כבר אז היית במעמד מיני-ידוען.
ההכחשה הזו גורמת לי להעמיק עוד יותר את הפעילות שלי לטובת ה״לגליזציה”, כי המצב שאדם בגילך ובתפקידך, מתבייש בסוד הגלוי ביותר שכולנו עישנו בעבר, רק ממחישה לי את הצורך לשחרר את הצמח עתיר התומכים הזה ולדרוש שהחוק יוציא אותו מפקודת הסמים. לא הצבעתי לך, אבל לתומי חשבתי שטוב שיהיו אנשים בכנסת שידוע לכולם כי הם מעשנים או מעשנים לשעבר, התבדיתי ואף יותר, (נימה של ליגלוג) :”אתה הצדקן היחיד במחזור שלכם שלא עישן? לא היה איזה אסמטי שלא עישן? רק אתה? זה כתוב בספר מחזור? תוכיח.
אנחנו עישנו (אתה, אני והחבר המשותף) אחרי גיל צבא, היה לך כבר ילד, אצלך בבית. זהו ברמת הכעס.
אני אענה לשאלות בצורה מסודרת. אבקש לא לתייג אותי כאיזה מסטולה, אני אדם רציני ביותר. יש להבין שאני לא מרוצה מהחשיפה הספציפית הזו (אין לי בעיה עם חשיפה, באופן כללי) אך אני מאמינה שזו חובתי האזרחית לספר על פוליטקאי בתפקיד כה בכיר שמשקר לנו מבלי למצמץ, אין לי עניין אישי או נקמה ובטח שאין לי שום בעיה עם עצם העישון, ולכן נדרשתי לתגובה זו”.
פייק יעל גרמן אומרת:
לקונה
John Brown: “בכל פעם שאתה מעשן עם חברה שלך ,אתה מעשן עם החבר של חברה שלך ועם החברה של החבר של חברה שלך ועם החבר של החברה של החבר של חברה שלך. אחד מאלו בטח עישן עם לפיד”.
צילום מסך: וולווט אנדרגראונד
