מעצבת תגדל את עורו של אלכסנדר מקווין במעבדה עבור תיקים ומעילי מעור

אלכסנדר מקווין, מעצב האופנה הסלב שהתאבד ב-2010, אהב מאוד פרובוקציות. הוא נודע בזכות עיצוביו יוצאי הדופן, בהם קייט מוס בדמות רוח רפאים הולוגרמית ולוח שחמט אנושי. בהצגה של קולקציית אביב-קיץ 2001 של מקווין המתין הקהל שעות ארוכות מול תיבה מצופה במראות. כשנפתחה התיבה, התגלתה דוגמנית במידות רגילות ובעירום מלא כשעל פניה מסיכה מקאברית, ואלפי פרפרים חיים התעופפו אל הצופים. וזאת עוד מבלי להזכיר את נעלי הארמדילו. 

סביר להניח שמקווין היה מאשר בהתלהבות את הפרויקט החדש שמבוסס, הלכה למעשה, על חייו. טינה גורז’אנק, שבדיוק מסיימת את הלימודים במסלול החומרים העתידיים בבית הספר היוקרתי סנטרל סנט מרטינס, בו למד גם מקווין, עובדת על פרויקט שמתבסס על ה-DNA של מקווין כדי לגדל עור, אותו היא מתכוונת להפוך לתיקים וג’קטים.

העור אפילו יכלול קעקועים נקודות חן ושומות במיקומים, הגודל והעיצוב המדויק כמו של מקווין, והוא יכול גם להישרף בשמש. “באמצעות הקעקועים, נקודות החן והרגישות לשמש רציתי להדגיש את הקשר בין הג’קט למקווין”, היא אמרה.

גורז’אנק הציגה לאחרונה את הפרויקט שלה, “אדם טהור” בתערוכה, על בסיס חומרים (חכו לאירוניה) המבוססים על עור חזיר כדי להמחיש כיצד ייראו הפריטים כאשר יושלמו.

הפרויקט של גורז’אנק נועד לעורר שאלות בנוגע לניצול עתידי של מידע גנטי על ידי תאגידים עבור תעשיית האופנה והיופי, ולהמחיש כמה מועטה ההגנה המשפטית שניתנת היום עבור DNA של אדם. בחודש מאי הגישה גורז’אנק בקשה לפטנט, אשר כפי שהיא מתארת אותו “עוסק בתהליך של חומר שעובר הנדסה ביולוגית ומגודל במעבדה באמצעות טכנולוגיה להנדסת רקמות ו”אי-שמדה”, תהליך של חילוץ חומר גנטי ממקור מת.

גורז’אנק לא הצליחה לרשום פטנט עבור ה-DNA של מקווין עצמו אך אם תאושר בקשתה לקבל את הפטנט החדש, גורז’אנק תהיה “הבעלים של החומרים הכוללים את המידע הגנטי של אלכסנדר מקווין”, לדבריה. היא גם הגישה בקשה לפטנט שני עבור התהליך, ללא קשר למקווין.

על אף שקיבלה פניות מגורמים מסחריים שמעוניינים לשווק את הפריטים, היוצרת אומרת כי סביר להניח כי תציג את התוצרים הסופיים בגלריה. היא תשקול למכור את הפריטים לאספן אך היא ממוקדת יותר בטכנולוגיה, שעשויה להיות שימושית לצורך יצירת מוצרי עור שגודל במעבדה ואינו כרוך בהרג בעלי חיים. 

מקור ה-DNA שישמש לצורך העור האנושי הוא בשיערו של מקווין, בו השתמש בקולקציית 1992, “ג’ק המרטש עושה סטוקינג לקורבנותיו”. מקווין ריפרר לעידן הוויקטוריאני, כאשר זונות נהגו למכור קצוות משיערן לאנשים שהעניקו את השיער במתנה למאהבות שלהם. מקווין אישר בראיונות כי השיער ששימש לקולקציה הוא אכן שלו.

גורז’אנק גם דיברה עם חברה ודוגמנית שעבדה עם מקווין שישבה עמו כאשר שילב את קצוות השיער בתוויות הבגדים, כך שהיא יכולה הייתה לווודא לחלוטין שהשיער שייך למעצב המנוח. הגוף שמחזיק בבעלות על הקולקציה – אשר גורז’אנק לא הסכימה לחשוף – נתן לה דוגמה של השיער. 

גורז’אנק, שמזה זמן רב מוקסמת מביוטכנולוגיה, אומרת שקיבלה את הרעיון לפרויקט לאחר שקראה על הנרייטה לאקס, חוואית טבק שחורה וענייה מארצות הברית, שתאים מעורה נלקחו ממנה ללא ידיעתה ב-1951. אותם תאים שימשו מאוחר יותר לצורך מחקר רפואי מגוון בכלל זה חיסון לפוליו ושיבוטים. רבקה סלוט סיפרה את הסיפור שלה ברב המכר חיי הנצח של הנרייטה לאקס.

בהמשך היא גילתה כי חברות ביוטי ואופנה משקיעות לא מעט בהנדסה ביולוגית, אם כי לרוב עבור ניסויי קוסמטיקה על העור ובמטרה להפחית את הניסויים בבעלי חיים.

עד כמה אדם זכאי לבעלות על המידע הגנטי שלו? השאלה הזו לחלוטין לא פתורה מבחינה משפטית. בשנת 1984, למשל, רופא אמריקני רשם פטנט על תרבית תאים שנלקחה מאדם בשם ג’ון מור. מור, שלא ידע שעושים שימוש ברקמה שלו, הפסיד במאבק המשפטי על זכויותיו על הפטנט.

רופאים וחוקרים נהגו במשך שנים לקחת רקמות ולהשתמש בהן לצורכי מחקר מבלי שקיבלו אישור לכך, אך היום במקומות רבים מטופלים מתבקשים לחתום על טופס המתיר לרופאים לקחת דגימות מגופם עם ויתור על הזכויות המסחריות שלהם בתאים האלה. החוק האמריקני קובע כי לאדם אין כל בעלות על רקמות שהשאיר מאחור כמו קצוות שיער על מברשת, אך לא ניתן לרשום פטנט על DNA עצמו.

מקווין. ההשראה והחומר

החוק הבריטי אף פחות מחמיר במהותו מהחוק האמריקני וקובע כי אין בעלות לאיש על רקמת תא אך זה לא בהכרח אומר שלא צפויים סיבוכים משפטיים. גורז’אנק אמרה כי התייעצה עם עורך דין בתחום הפטנטים כדי לוודא שמה שהיא עושה חוקי לחלוטין אך סביר להניח כי כל מי שיעשה שימוש ב-DNA של אדם מת עשוי להיתבע. חוק הרקמות האנושיות הבריטי, למשל, דורש לקבל אישור מאדם על מנת לעשות שימוש ברקמות שלו. מקווין לא נתן את אישורו במקרה זה וייתכן כי גורז’אנק תידרש לאישור מוועדה לאתיקה במחקר.  

אם הרעיון שאנשים יסתובבו עם פריטים מעור חי ונושם של מעצב מת נשמע כמו רעיון עתידני מוקצן ולא חסר הומור שמתאים לסרט של דיוויד קרוננברג, הרי שהיישומים האפשריים הרבה יותר פרקטי: עדיף שאנשים יסתובבו עם פריטים שיספקו את המאוויים המגולמנים של מעצבים נרקיסיסטים מאשר לפשוט את עורם של בעלי חיים ולקרוא לזה אופנה.