הסברה המקובלת על אתאיסטים היא שמשהו חסר בחיים שלהם. “אנחנו זקוקים למשהו נוסף מלבד מדע כדי לספק את הכמיהות והרצונות הכי עמוקים שלנו”, מסביר אליסטר מקגראת’ בספרו The Big Question: Why We Can’t Stop Talking About Science, Faith and God.
המשהו הזה עבור מקגראת’ הוא אלוהים. האלוהים הנוצרי, במקרה שלו.
ככל שהוא מפתח הטיעון שלו, מקגראת’ מתאר אתאיסטים שמקבלים את המדע בהתלהבות אבל לא את אלוהים כאנשים שתקועים במקום חסר בהבנה מלאה של מצבם או משמעות. זה טיעון “העושר” הפופולרי בנצרות הדומה ל”עגלה המלאה” ביהדות, ובשני המקרים האתאיסטים מתוארים כאנשים שחייהם ריקניים.
מקגראת’ מבין את נקודת ההשקפה האתאיסטית כך: מאחר והמדע לא איתר כל משמעות ליקום, המסקנה היחידה ההגיונית היא שאין כל משמעות באופק.
ראו גם: אין איסלנדים מתחת לגיל 25 שמאמינים שאלוהים ברא את העולם, טוען סקר חדש
אבל זה אינו אלא מיתוס, עונה לו ברברה ג’יי קינג, פרופ’ לאנתרופולוגיה בקולג’ ויליאם אנד מרי, על אף אין ספור מאמרים, ספרים ופוסטים שנכתבו על כך שהחיים יכולים להיות מלאים במשמעות גם ללא אלוהים.
מקגראת’ מתבסס על ספרות אתאיסטית שתומכת, לכאורה, בטענה שלו, כמו “המדריך לאתאיסט למציאות” מאת אלכס רוזנברג שכותב: “מה הייעוד של היקום? אין. מה המשמעות של החיים? אין”.
אך אין בסיס להסיק מהתשובות האלה כי אין לחיים של אתאיסטים כל משמעות. קינג אומרת כי ראשית ישנה ההבנה, שנובעת מתיאוריית האבולציה, כי היקום בכללותו או אנחנו בני האדם בתוכו, לא התפתחו על פי תוכנית מוגדרת או עיצוב תבוני, ללא יד מכוון. רוב האתאיסטים יסכימו עם ההנחה הזו. עניין אחר הוא כי החיים האישיים של כל אחד מאיתנו הם חסרי משמעות או מטרה. זו כבר הסקה שאף אתאיסט לא יסכים איתה, היא ממשיכה.
“זווית ראיה אנתרופולוגית מלמדת אותנו שאנו בני האדם מעולים ביצירת משמעות. אנחנו מפיצים אהבה וטוב לב (וגם שנאה ואלימות), וגם עבודה שיוצרת משמעות בחיים. אנחנו מכירים ומוקירים את הקשרים שיש לנו עם בני אדם אחרים, בעלי חיים, צמחים ועצים, כל מה שיש לטבע להציע. מה זה אם לא משמעות ומטרה?
קינג ממשיכה בציטוט מספרו של המנתח הניורולוג פול קלניתי, When Breath Becomes Air. זה ספר הזכרונות של רופא שמתמודד עם סרטן ריאות בדרגה 4 בגיל 36. קלניתי מת בגיל 37, לפני שהספיק להשלים את הספר, מה שמעניק תוקף נוסף לדברים שכתב:
“כאשר מתייחסים לדרך המדעית כאל הפוכה ממשמעות זה לא רק להעלים את אלוהים מהעולם אלא גם אהבה ושנאה – בפירוש לא האלוהים שאנחנו חיים בו. זה לומר שאם אתם מאמינים במשמעות אתם בהכרח חייבים להאמין באלוהים. זה גם לומר שאם אתם מאמינים שהמדע לא סיפק כל בסיס לקיומו של אלוהים, אתם חייבים להניח גם שהמדע לא סיפק כל בסיס למשמעות בחיים ועל כן אין לחיים משמעות”.
קלאניתי מתאר את “חרדת הקודש” שהוא חש ביחס לעבודתו כמנתח, את האחריות שהופכת את הרפואה ל”קדושה” בעיניו. בכל מה שקשור למשמעות, איך אפשר לטעון שמי שממלא את חייו בתוכן ומודע לטוב שיצמח מהם חי חיים חסרי משמעות, ולא, למשל, מי שחי את חייו באופן לא מודע להשלכות שלהם ובמקרה מאמין באלוהים?
מקגראת’ ממשיך בספרו לבקר את הטיעונים המלעיגים של ריצ’ארד דוקינס, אולי האתאיסט הכי מפורסם היום, שבז לדת ולמאמינים מתוך כוונה ברורה לצמצם את חשיבות האמונה בחיים, ומבלי משים נוהג באופן דומה כלפי אתאיסטים – מתאר את חייהם כחסרי משמעות רק משום שהם לא מאמינים ביישות שקיומה לא הוכחה מעולם.
דרך NPR.org. תמונת שער: Shutterstock
