החודש U2 שברה שיא חדש, ולא רק במובן חיובי. האלבום החדש, Songs of Innocence, שוחרר במסגרת אירוע ההכרזה של אפל על iOS8 ונדחף למנויי iTunes חינם.
על פי הדיווחים, האלבום עלה לאפל 100 מיליון דולר, סכום מכובד גם עבור אחד המותגים החזקים בעולם, אך עשוי להצדיק את עצמו. אלא שהפעם, בניגוד להייפ שאפל מורגלת אליו, האלבום יצר תגובת נגד בטוויטר בשל טקטיקת השיווק שכונתה על ידי רבים, במילה עדינה, “ספאם”. עד כדי כך עזה הייתה הביקורת שאילצה את אפל לפרסם מדריך “איך להסיר את האלבום מהספריה שלך” בדף התמיכה שלה.
“חלק מה-DNA של הלהקה הזו היה תמיד התשוקה להגיע לכמה שיותר אנשים”, כתב בונו באתר הלהקה, “יותר מ-500 מיליון אנשים…זה יותר ממיליארד אוזניים. ועבור האנשים שם בחוץ שאין להם אינטרס לשמוע אותנו, תחשבו על זה כך…הדם, הזיעה והדמעות של הבחורים האיריים נמצאים בג’אנק מייל שלכם עכשיו”.
קונאן בקטע היסטרי על אפל שחייבת לוודא שאנשים יאהבו את האלבום בכל מחיר:
אפשר לפטור את הביקורת כהיפסטרית ובכיינית או מונעת מקנאה אך היקף ההתנגדות לתכסיס השיווקי האחרון אינו מבוטל. סביר להניח שזו מהדהדת בזכות האפקט של רשתות חברתיות שמעצים מיעוט קולני, אך יש לו השפעה לא מבוטלת על התדמית של הלהקה ותפקיד מעצב בדיון הסוער על מקומה של מי שכינתה את עצמה עד לפני עשור הלהקה הגדולה ביותר בעולם.
מה יש ב-U2 שכל כך מעורר התנגדות שלא כמו להקות ותיקות אחרות שלא מייצרות מוזיקה משמעותית זה שנים רבות (הרולינג סטונס, מישהו?). מה כל כך מקומם בלהקה שמחפשת לעצמה נתיבים לאוזניים של מעריצים ותיקים וחדשים בעידן הדיגיטלי, כאשר מהלכים חדשנים אחרים של אמנים אחרים כמו רדיוהד מחד וביונסה מנגד, מעולם לא עוררו שנאה כזו. אולי משום ש-U2 משלב מסוים ויתרו את הפאסון ולא התביישו להודות שהם רוצים אותנו יותר מכפי שאנחנו רוצים אותם. ואם יש דבר שהוא אנטי קול זו היציאה של האמן מפוזה נונשלנטית, במובן של ‘אני שם ז’ אם תאזין לי או לא כי יש עוד מיליארד כמוך שעומדים בתור להאזין לי’.
בשנות ה-80′, אני מתבייש לספר, צפיתי כמעט בזמן אמת בקליפ לסינגל השני המרשים מ”אוקטובר”, האלבום מ-1981, חמש שנים לאחר שהלהקה החלה את דרכה בשם “פידבק”. פול דיוויד יוסון הצעיר, מי שמכונה “בונו”, עמד על התעלה בגרנד קאנל בדאבלין ואפשר היה להאמין לו כשהוא שר לגלוריה תחת שמיים כתומים מערפיח. היום כבר קשה להאמין שהוא מאמין לעצמו. הנה דברים שאמר בונו ברגע של כנות בראיון ב-2011:
“במשך כ-20 שנים, אני חושב ש-U2 על גבול החוסר רלוונטיות. אני חושב שהצלחנו לחמוק מכך. יצאנו כמה יצירות נהדרות ועל הדרך גם כמה שהן לא כל כך טובות, אך לרוב נהדרות… בזמן הזה אני חושב מי בכלל צריך אלבום חדש של U2? יש 150 מיליון חתיכות בעולם, ואם אנחנו זקוקים לקהל חדש, אולי נסע לסין או משהו. אבל הלהקה הזו צריכה ‘טו פאק אוף’ ולמות. זו העצה שלי לעצמי. אלא אם נמצא דרך להיות גם רלוונטיים וגם מצליחים. קל לנו להיות מצליחים בעת הזו. אנחנו יכולים לנגן במקומות גדולים, ככל הנראה, עד סוף חיינו. אנחנו יכולים לעשות את המוזיקה ‘הגדולה’, אך האם נוכל לעשות את המוזיקה ‘הקטנה’? האם נוכל לעשות מוזיקה שינגנו ברדיו או במועדונים? זו שאלה גדולה. אני לא בטוח שנוכל” (בונו).
מוזיקה קטנה במובן הטוב אפיינה את השנים המוקדמות של U2, שילוב של מרדנות מדודה ופתאוס במידה, זעם כבוש עם מלודיה מתקתקה. הלהקה האירית הזו עוד נחשבה באותן שנים לפוסט-פאנק, עם צליל מאוד ייחודי שנבנה על שילוב בין כלים מלודיים, טביעת האצבעות של דה אדג’ על הגיטרה והשירה העשירה בהבעה של בונו. הדימויים הדתיים-הרוחניים הבולטים, יחד עם דאגות חברתיות ופוליטיות שהודגשו במוזיקה המוקדמת של הלהקה, הלמו את שנות ה-80′. הצרימות המוזיקליות של חברי הלהקה רק תרמו לאמינות שלה באותה תקופה.
איך הלהקה הסימפטית הזו הפכה תוך שלושה עשורים לכל כך שנואה, ואל תגידו לי שהסיבה היא שבגללה קולדפליי קיימת, למרות שזה חטא גדול מספיק. אגו עולה על גדותיו קיים בשפע בכל להקה גדולה, אז זו לא הבעיה, על אף ש-U2 הגדישה את הסאה והמוזיקה אצלה מתגמדת ביחס ליח”צ ולפירוטכניקה כבר שנים ארוכות, אך גם בתחום זה U2 לא בהכרח ייחודית. הדף Why U2 Sucks מתמצת את הסיבות: גניבות מוזיקליות, יומרנות והציטוט הבא של ג’ורג’ האריסון לפני מותו ב-2001:
“בונו והלהקה שלו כל כך אגוצנטרים…הדבר היחיד החשוב זה למכור, ולעשות כסף. אין לכך קשר עם כשרון”. לביטלס, הוא טען, “יש ערך שיישאר תמיד. היום יש רק להקות שמוכרות הרבה אלבומים ונעלמות מיד. מי יזכור את U2 בעוד 30 שנה?” (ג’ורג’ האריסון).
זרעי החורבן של U2 נטמנו עוד בשנות פריחתה, בשנות ה-80′ ה-90′. בעידן של כלכלת מותגים וגלובליזציה, U2 הפכה למותג מצליח שמטרתו למכור מוזיקה בומבסטית להמונים, כל המרבה הרי זה משובח לחשבון הבנק. העיתונאי האירי הארי בראון ביקר בספרו The Front Man את בונו על אימוץ תפישות קפיטליסטיות וניאו ליברליות מחד, ופעילותו מנגד לחיסול הרעב והעוני בעולם, שנגרם בגלל תפישות אלה, על פי הביקורת. עשיר יותר מכפי שאפשר לדמיין, קדוש יותר מהאפיפיור בעיני עצמו, ולא מפסיק לדבר על האנשים העניים של העולם באצטלה דתית-משיחית. אלה מקצת הסיבות שעוררו את הביקורת העזה נגד בונו.
U2, הלהקה הניאו ליברלית המשוכללת בעולם, ידעה למתג את עצמה מחדש כמעט בכל אלבום – פעם ריתם אנד בלוז, פעם אלקטרוני, פעם פופ, פעם אמביינט, פעם פאנק-רוק ועוד ועוד. במובן הזה היא נהגה בחוכמה עסקית שמאפיינת תאגידים גלובליים, כמו גם הקימה עליה את כל מי שרואה מוזיקה כאמנות ולא כמוצר.
כמובן שבניגוד למה שג’ורג’ האריסון אמר, גם הביטלס היו מותג, שנותר עד היום הגדול מכולם בתחום המוזיקה, אך אנשים אוהבים לראות את האלילים שלהם כמוזיקאים ולא לזהות בהם את אנשי העסקים שהם. לפחות אפשר לומר לזכותו של בונו שיש לו חוש הומור בריא. השיר של U2 משנת 2009, Elevation, העניק את שמו לקרן האחזקות Elevation Partners בה הוא שותף, שרכשה ב-2010 אחוז אחד מפייסבוק, והקפיץ את שוויו של המוזיקאי העשיר לקרוב למיליארד דולרים.
נקודת המפנה של U2 היה האלבום “אכטונג בייבי” ב-1991, על אף שמעריצים מהשנים הראשונות נרתעו כבר מהצליל המגלומני של The Joshua Tree, שרבים אחרים מחשיבים האלבום הכי טוב של הלהקה ואחד הטובים ברוק בכל הזמנים. “אכטונג” השליך את הלהקה לעשור של “ניסיונות מוזיקליים” בארט רוק, ובעוד Zooropa (שנת 1993) עוד זכה בגראמי על האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר, אך בונו לא רצה ש-U2 תהיה להקה שחובבי מוזיקה אוהבים.
“פופ” (1997) היה אלבום שאיש מחברי הלהקה לא אהב והופק בחפזון על מנת שהלקה תצא בזמן לסיבוב הופעות עולמי, כמו שחברת טכנולוגיה ממהר לשחרר סמרטפון חדש כדי שהלקוחות ישדרגו, בין אם הוא משפר את חייהם ובין אם לאו. ניל שטראוס כתב בניו יורק טיימס שמאלבומה הראשון של הלהקה, Boy, ב-1980, ועד ל-The Joshua Tree ב-1987, המוזיקה של הלהקה נשמעה רוויית השראה, ואילו היום היא נשמעת רק יקרה. נדמה לי שזו ביקורת מחמירה ואפשר לזקוף לזכות U2 גם את חיפושי הדרך של שנות ה-90′.
אך אם שנות ה-90′ היו שנים של חיפושים מוזיקליים עבור U2, שנות האלפיים כבר שלחו אותה לנתיב מאוד ברור. לא מסחרי כמובן. בונו, שהצהיר על מחויבות לאמנות מעל הכל כמה שנים קודם לכן, שר Vertigo על גבי כל מסך טלוויזיה בארה”ב בפרסומת לאייפוד ב-2004. השנים הבאות הביאו עמן עוד פרסומות ויחסי ציבור ביחס הפוך למוזיקה טובה מהלהקה, שהלכה והתאיידה.
למען ההגינות, זה תהליך שקורה לכל הלהקות כשהן מזדקנות. כשאנחנו הולכים להופעה של הרולינג סטונס ב-2014, אנחנו בעצם רוצים לראות את מיק ג’אג’ר הצעיר ב-1965 שר “I Can’t Get No Satisfaction”. אף אחד לא אוהב לראות להקות רוק מזדקנות כי זה מאלץ אותנו לחשוב על השפעת השנים על עצמנו ובשרנו. “החטא” הראשוני של מוזיקאים כאלה הוא שהם שרדו ולא הצטרפו למועדון ה-27 כתוצאה ממנת יתר או התאבדות. כפי שמנמק הטוקבקיסט, “תמותו”. אלא שבמקרה של הרולינג סטונס, יש קו מוזיקלי קוהרנטי להתרפק עליו. במקרה של U2, לא ברור אם להתגעגע ל-Boy, ל-Rattle and Hum או ל-POP, שכל אחד מהם נשמע כאילו להקה שונה עומדת מאחוריו.
“החטא” הקדמון של U2 נובע מהשאפתנות הבלתי נלאית של בונו להפוך ללהקה הכי גדולה בעולם. כל חובבי טרגדיות יווניות יודע שהדרך למעלה היא גם הדרך למטה. מרוב להיטות להפוך ללהקה שכולם אוהבים, U2 הפכה ללהקה הזו שאף אחד לא אוהב ואף אחד לא מאמין לה. בונו השקיע שלושה וחצי עשורים מחייו כדי לגרום לכולם לאהוב אותו, אך אנחנו אוהבים את המוזיקאים שלנו לא מתאמצים, ולא להוטים באמת כדי לרצות אותנו. אותה מכונת יחצ”נות שהרימה את U2 לגבהים מאיימת לרסק אותה סופית עכשיו.
בחזרה לזמן הווה. בראיון שהעניק השבוע למגזין טיים, דה אדג’ הגן על שיטת ההפצה הספאמית באמצעותה דחפה אפל את האלבום ה-13 של הלהקה ל-500 מיליון משתמשי iTunes ב-119 מדינות. הוא כינה את האלבום כ’פאנק רוק’ וטען כי השיטה עבדה דווקא משום שעצבנה אנשים ועוררה תשומת לבד. לדבריו, הוא עובד עם אפל על פרויקט גדול יותר: פורמט סטרימינג חדש שעשוי להציל את תעשיית המוזיקה (לא) ולבשר את מותו של פורמט ה-MP3. האלבום ה-14 של הלהקה (שיצא למרות הכל) יופץ באמצעותו.
אחת הלהקות העשירות בעולם מקבלת סכום עתק מאפל עבור קמפיין שיווקי ודוחפת לקהל אלבום שלא ביקש זה לא בדיוק פאנק רוק אלא במובן הבריוני של המילה. סטיב קונט, הגיטריסט לשעבר של הניו יורק דולס, תיאר זאת כ”רוק תאגידי”.
תזכורת קטנה מהו פאנק רוק:
וזה U2:
יותר מהצהרה אמנותית, המהלך האחרון נראה כמכירת חיסול של U2, במהלך שמקפיץ את כל החסרונות של הלהקה על סטריאודים: הרצון להיות אהובים בכל מחיר ולהפיץ את המותג, ולא חשוב כבר ה”מה” אלא אך ורק ה”איך”.
“גבוה גבוה יותר מהשמש…אין לי שום שליטה עצמית/חי כמו חפרפרת עכשיו/יורד למטה, חפירה ארכיאולוגית/ אני ואני עף בשמיים/גרמת לי להרגיש שאני יכול לעוף/כל כך גבוה”.
מתוך Elevation
