מה היה משתנה בתודעתנו אילו לא יכולנו לקרוא ספרי מופת ידועים בשנה בה הם יצאו לעולם? אילו נאלצתם לקרוא את “1984” רק בשנת 2000 או את “החטא ועונשו” רק ב-2010? לא ברור איך היינו תופשים את משמעות הספר בחיינו ואם להמתנה היתה בכלל חשיבות בחוויית הקריאה. מה שבטוח, הסופרת, משוררת ומבקרת הספרות הקנדית מרגרט אטווד לא תדע לענות על זה ב-2114, השנה בה הספר שהיא כותבת בימים אלה יוכל לראות אור.
ראו גם: הפרופסור לספרות שלא מוכן ללמד ספרים שנכתבו על ידי נשים
אטווד, החתומה על הספרים הקלאסיים “לפני הכל”, “מעשה השפחה”, “עין החתול”, “הכלה השודדת”, “עין המבול” וכמי שזכתה באי אלו פרסים יוקרתיים הסכימה לאחסן את ספרה החדש בספרייה נורבגית כחלק מהפרויקט מרתק של אמנית סקוטית בשם קאטי פטרסון.
הכל התחיל כשפטרסון נטעה 1,000 עצים ליד אוסלו. החזון שלה הוא שסופר אחד ינצור ספר מפרי עטו מדי שנה עד 2114. וכך יישמר המתח והמסתורין למשך מאה שנים. הספרים יאוחסנו למאה שנים של בדידות בפרויקט השאפתני הזה בו אטווד היא המשתתפת הראשונה.
כל סופר יגיע לחלק אחר בספרייה הציבורית המושקעת ויאחסן את יצירתו כאשר רק ב-2114 הספר יודפס בעזרת העץ מהעצים שפטרסון נטעה. בכל זאת, חשוב לשמר חומרים להדפסה בשביל דור חדש של בני אדם שבעתיד אולי לא ידעו מה המשעות של החזקת ספר מודפס בידיים. מעניין איך יתגלגל המהלך השאפתני ומעורר המחשבה הזה. האם יהיה קהל שירצה בכלל לקרוא את הספר אז או שהוא יאבד משהו בדרך? לפחות בצורה זו ניתן לשמר מעט מהקיים כיום, לא להיכנע עד הסוף לתכתיבי העתיד.
“זה מסוג הדברים שאתה אומר להם ‘כן’ או ‘לא’ מיד”, סיפרה אטווד, “אינך צריך לחשוב על זה הרבה. זה מחזיר אותנו לתקופת הילדות כשקברנו דברים קטנים בחצר, בשאיפה שמישהו בעתיד יוציא אותם וישאל ‘מי הניח אותם שם?'”.
אטווד לא נשמעה כמי שחרדה מהעובדה שהיא לעולם לא תדע מה חשבו הקוראים על ספרה. “איזה תענוג!” אמרה, “את לא צריכה להיות בסביבה כדי לדעת שכאשר הביקורת היתה חיובית המו”ל לוקח את כל הקרדיט ואם היא רעה אז זו אשמתך”.
בימים אלה, בהם הוצאות הספרים שרויות במצוקה וספרים אלקטרונים הופכים לחלופה ליותר ויותר אטרקטיבית, הגימיק המעניין הזה בהחלט מעורר מחשבה ובאזז. אין מנוס מהקידמה. אנשים תמיד יקראו, השאלה היא מה תהיה הפורמט. בעולם בו כנראה קריאה מספר מודפס יהפוך להיסטוריה, נחמד לדעת שיהיו אי אלו ספרים שקראו תיגר על רוח השינוי ושמרו על נאמנות למדיום ישן.
“אין לך מושג מי יקרא, מאיזה ג’נדר הוא, מה גילו ומאיפה הוא”, אמרה אטווד, “במובן הזה ספרים הם כמו מסרים מבקבוק”. נותר לקוות שיהיה קהל נאמן ושהספרים לא יעלו אבק.
The Guardian. תמונת שער: Shutterstock
