בקריאה ראשונה, האפליקציה החדשה, Yo, שפיתח הישראלי אור ארבל, נראית כמו בדיחה על דור המילניאלים. ארבל גייס כמיליון דולר ממשה חוגג ועורר ויכוח סוער בשאלה מי צריך אפליקציה שכמעט לא עושה שום דבר? אך כמו ש”סיינפלד” היא לא באמת תוכנית על שום דבר, ב”יו” יש היבט מרתק שפחות גלוי לעין על התקשורת בעידן הנוכחי.
Yo אולי התחילה בתור בדיחה, אך צמחה להרבה יותר מכך לאחר שזינקה למקום החמישי בדירוג האפליקציות הפופולריות ביותר של חנות האפליקציות של אפל בארה”ב, תוך שהיא עוקפת את פייסבוק, אינסטגרם וסנאפצ’אט.
לאחר ההתקנה, Yo מאפשרת לכם להוסיף את החברים שלכם ולשלוח להם מילה אחת בלבד: “יו!”. למעשה, יו אפילו לא דורשת מכם להקליד את המילה. פשוט בוחרים את החבר המבוקש ועם לחיצה על שמו האפליקציה כבר תשלח לו את היו. לדוברי עברית זה אולי מזכיר “אפליקציה” אחרת בת מילה אחת, “ערה”, אך בעוד לאחרונה משמעות מאוד מפורשת, ה”יו” היא מילה שמשמעותה אינה ברורה ועל כן מאפשרת למתוח את המשמעות לכל מובן: “יו” לא התראינו הרבה זמן, “יו”, ראית את הגול עכשיו במונדיאל, “יו”, רוצה לצאת? וכו’. ההקבלה הכי מתבקשת של “יו” בעולם היא ל-Poke של פייסבוק (שאף יצאה ב-2012 כאפליקציה מתחרה לסנאפצ’אט ונכשלה).
Yo היא בדיוק כמו Poke, גירסת המזון המהיר להודעת טקסט. אם טוויטר הציבה את הרף על 140 תווים, “יו” מבטלת אותו לגמרי: תקשורת חסרת תוכן עם אפס תווים בלבד. סביר להניח שכל מי שעובד על סטארטאפ ביוטכנולוגי במשך שנים ונאבק בשיניו כדי לגייס כמה מאות אלפי דולרים דופק את ראשו בקיר עכשיו. מיליון דולר? בשביל השטות הזו? עבור אפליקציה שהושקה לפני שלושה חודשים וכל תכליתה היא לשנע בין משתמשים קריאה לא ברורה בת שני תווים?
הביקורת מובנת, אך רק הזמן יגיד אם היא מוצדקת או רטינה מיושנת של דור שעבר זמנו. בינתיים ל”יו” יש 50,000 משתמשים פעילים, על פי החברה, ששלחו עד כה יותר מארבעה מיליון “יו”. יו?
האם יו מעידה על כך שקשרים בין אנושיים כבר לא חשובים לנו עד כדי כך שאנחנו כבר לא רוצים להשקיע בהם את המינימום של ניסוח משפט ברור? נדמה לי שהמשמעות של “יו” חמקמקה יותר מאפליקציית חסרת תוכן. כאשר חבר שולח “יו” וחבר עונה “יו”, ייתכן שהמשמעות היא “ערה”, “כן, ראיתי את הגול והוא מדהים. אנחנו ממש שולטים בעונה הזו!” או “יו, לא שמעתי ממך כבר די הרבה זמן. למה שלא ניפגש לקפה”?
במקרים כאלה, זר שיצפה בחילופי הדברים אולי יחשוב שהם חסרי משמעות בעוד שהם תלויי הקשר ורק מי שמבין את ההקשר יודע. למעשה, אפליקציות כמו “יו” מציינים מגמה הפוכה ל”פייסבוק”, בה המסרים גלויים וברורים לכל. בסוג תקשורת מוצפנת כזו, התקשורת מתבצעת באפס מאמץ מצדם של המשתמשים וכל זאת כדי לקיים תקשורת, באופן שקצת מזכיר חיבוק או צ’אפחה בין חברים עם פגישה. או ממש כמו “יו” במפגש אקראי של חברים ברחוב אמריקני. “יו” היא אולי באזז שיחלוף מחר אך אפליקציות מסוגה מצביעות על מגמה רחבה יותר, של אפליקציות שמדמות שברירי רגעים בחיי היום יום, תהליך שהולך ומתגבר ככל שהמחיצות בין הפיזי לדיגיטלי מיטשטשות.
במקרה הזה, האפליקציה עוסקת אך ורק בשלב המקדמי של לעורר תשומת לב זה לקיומו של זה, כאומרת, כן, אני זוכר את קיומך, או “מה קורה?”. אם אפשר לגזור ממנה מסקנה חד משמעית היא שהתקשורת הטקסטואלית הולכת ומפנה את מקומה לתקשורת ויזואלית בעיקרה.
