באחד המערכונים של לואי סי קיי הוא מתאר את הביקור הראשון של ידידה מהכפר בניו יורק. כאשר היא ראתה הומלס לראשונה בחייה החברה ניגשה אליו ושאלה בדאגה: “מה קרה לך?”. סי קיי נותן את הפאנץ’: “מה קרה? החיים קרו!”.
למעשה, כל מי שחגג יותר מ-30 שנים על פני הכדור אולי זוכר מציאות ללא הומלסים. רובנו מקבלים את המציאות החדשה בלי עוררין. האנשים האלה שנמים ברחוב מתחת לכספומטים ומדדים בינות למכוניות לפני רמזורים פשוט “נמצאים שם”, מבחינתנו. אך אין כמו ילדים לערער על תפישות יסוד שנראות לאחרים כמו חוקי טבע עם שאלה אחת בסיסית: למה?
קוראים מגיבים בפייסבוק על “נטופיה”: “נסחפתי לתוך עולם עתידי. מפחיד כמה שזה קרוב” – שלומית אלקורט (פרסומת)
ג’ונס קורונה הוא בן 10 היום. כאשר היה בן 4, משפחתו לקחה אותו ל”סקיד רואו” בלוס אנג’לס, אחת השכונות העניות באמריקה, כדי להאכיל הומלסים. שנתיים מאוחר יותר, קורונה החליט לעשות יותר כדי לסייע לילדים שסובלים ממחסור במזון או קורת גג. במקום לשחק משחקי וידאו כמו בני גילו, הוא הקים את עמותת “אהבה במראה” (Love in the Mirror) למען ילדים הומלסים ובני נוער שנשארו מאחור.
“בחרתי בשם הזה משום שהוא מזכיר לי שיר”, כתב קורונה במכתב שמסביר את הבחירה בשם, “והשיר גורם לחשוב על אנשים שאין להם צעצועים או בגדים משום שכל ילד צריך להביט במראה ולאהוב את עצמו”.
הפעילות של קורונה עזרה ל-1.16 מיליון ילדים שדווחו כהומלסים מאז 2011, על פי משרד החינוך האמריקני. “זה לא בסדר שיש ילדים ומבוגרים חסרי כל ברחובות”, הוא אמר לתוכנית Today בסרטון הבא, כל אחד זכאי לקורת גג. כאמור, דרוש רק ילד אחד. תודה ל-Daniel Ben Schoham. דרך האפינגטון פוסט.
