פרשת ההתאבדות של אריאל רוניס, מנהל בכיר בלשכת רישום האוכלוסין של משרד הפנים בתל אביב, בעקבות סטטוס בפייסבוק שהאשים בגזענות את הלשכה בניהולו, הובילה הרבה אנשים ביממה האחרונה למסקנות נחרצות נגד מפרסמת הסטטוס, שדומות להפליא לדברים החותכים שפורסמו נגד המנהל הבכיר כמה ימים לפני כן.
תחילת הפרשה בפוסט שפירסמה בפייסבוק לפני כמה ימים משתמשת פייסבוק. הפוסט, שקיבל אלפי שיתופים בפייסבוק וכן סוקר בכלי תקשורת. נוסח כמכתב פתוח לשר הפנים החדש, סילבן שלום. דברי המתלוננת העלו שאלות קשות לגבי התנהלות הפקידים ומנהל הסניף בתל אביב. רבים מהגולשים ששיתפו את הפוסט הזדעזעו והתבטאו במילים קשות נגד לשכת רישום האוכלוסין ורוניס. כלי התקשורת שסיקרו את הפרשה הביאו את תגובת משרד הפנים, אך פירסמו גם את שמו של המנהל שתגובתו לא ניתנה.
אמש נמצא רוניס ירוי בראשו בביתו בהוד השרון. בפוסט שכתב המנהל לפני שנמצא ירוי בראשו הוא מחה על הטענות הכוזבות, לדבריו, שהופנו כלפיו, ועל המהירות שבה הופץ המידע בכלי התקשורת.
“עד לפני יומיים חיי נראו כלקוחים מתסריט ורוד. בגיל 47 כבר אני גמלאי (שב”כ) אחרי כעשרים שנות עבודה מרתקת, מאתגרת, מספקת. למדתי שלושה תארים באקדמיה (שניים במדע המדינה ואחד במשפטים). ראיתי חצי עולם. לאחר פרישתי השלמתי את התואר במשפטים, עבדתי התמחות בפרקליטות מחוז תל אביב. עברתי בחינות לשכה והתקבלתי לתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. כל מה שרציתי – היה לי. לפני יומיים הגיעה גברת על מנת לקבל שירות כלשהו. באותה עת סייעתי לאנשים נוספים. היא ביקשה את השירות באופן מידי ומיד החלה צועקת. כי אי קבלת מבוקשה זו גזענות…
כשאמרתי לה שעד כאן, איני מוכן שתלך בכיוון הזה. לא אצלי בלשכה. יש תור לאימהות עם ילדים קטנים ועליה לעמוד בתור מקוצר זה ככל יתר האימהות. לא כל דבר שאינו ניתן לך כמבוקשך הוא גזענות. לא עזר והגברת המשיכה לצעוק כי מדובר בגזענות…מאותו רגע החל הליך שראוי להילמד בכל בית ספר לתקשורת. לא עבר זמן רב וקיבלתי טלפון מפניות הציבור במשרד. לאחר כמה שעות הופיע פוסט מסוגנן היטב (מפליא, הרי הגברת דיברה עמי עברית מעורבבת באנגלית) וכן מאמר במאמאזון, ריאיון אצל רפי רשף ופסטיבל תקשורתי שלם. לא עברו יותר מיומיים ולפוסט היו מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? “אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה אישה שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה ‘מכה קשה’ שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!!!”.
עד לפני יומיים חיי נראו כלקוחים מתסריט ורוד.בגיל 47 כבר אני גמלאי (שב”כ) אחרי כעשרים שנים של עבודה מרתקת, מאתגרת, מספקת…
Posted by אריאל רוניס on Saturday, May 23, 2015
מפרסמת הפוסט המקורי הביעה צער עמוק על הטרגדיה בפוסט שפירסמה לפני כמה שעות:
לאחר היוודע מותו של רוניס רבים התקיפו את האישה והאשימה אותה, כמה אירוני, במותו של רוניס בגלל לינצ’טרנט לו גרמה. האמת היא שכלי התקשורת שהדהדו את דבריה של האישה חייבים לבדוק את עצמם. אין שום סיבה לא לסקר סטטוסים שהופכים ויראליים ומתארים עוולות, אך האם פרסום שמו של רוניס שייחקק בגוגל לדראון עולם כגזען היה נחוץ? אפשר היה לפרסם את הטענות גם בלי לזהות אדם בשמו. עבור הגולשים ששיתפו את הפוסט, אמת המידה תמיד צריכה להיות זו רגע לפני השיתוף: האם אני בטוח שהדברים שאני משתף מתארים אמת עובדתית או גירסה סובייקטיבית שקשה לי לאמת. האם נכון שאפיץ הלאה מידע שמטיל דופי באדם אחר גם אם אני לא בטוח שזה אמת לאמיתה ובהנחה שבכך אני חורץ את דינו? עם זאת, כדאי לזכור כי אנשים לעתים משתפים פוסטים ברשתות חברתיות מתוך תחושת הזדהות עמוקה עם הכותב ולא משום שהם בטוחים שהצדק איתו.
לאחר הסייגים האלה, חשוב לומר דברים ברורים בעניין: מפרסמת הפוסט לא גרמה למותו של רוניס ואסור לה לשאת את נטל האשמה לכל ימי חייה. גם אם פגעה בשמו הטוב של אדם, השיימינג הציבורי, מגונה ככל שיהיה, לא יכול להיות אחראי. נדרש יותר מאשר פוסט אחד בפייסבוק כדי להביא אדם לכדי התאבדות. יש לא מעט חלופות ודרכים להתמודד עם משבר שכזה: סטטוס נגדי, תביעה משפטית ומאבק תקשורתי לטיהור שמו של אדם. לא רק שהתאבדות אינה פתרון, אין בה כדי לנקות שם של אדם. רוניס, במותו, הפנה אצבע מאשימה כלפי האישה שגרמה לכך, גם אם כתב שאינו כועס עליה. אם יש לקח שחשוב להפיק מהטרגדיה הזו הוא שאכן, חיים ומוות ביד הלשון, ונכון ליישם זאת קודם כל במחשבה על האישה הזו כדי שחלילה לא תהיה טרגדיה נוספת. שנית, להיזהר מסחף נגדי שימנע כל ביטוי חופשי של עוולות ברשתות החברתיות. אלה הפכו בשנים האחרונות לבמה לפרסום תלונות של אזרחים נגד גופי שיווק והממשלה, בערוץ היחיד שנותר להם לבטא את מצוקתם במקרים מסוימים. הדבר נכון במיוחד בכל הנגוע לאוכלוסיות מוחלשות: יוצאי אתיופיה, ערבים, קשישים וכו’. שיימינג, על כל מגרעותיו, הוא לעתים הכלי היחיד שעומד לרשותם.
מעבר לכך, על כל תלונה אחת שזוכה לבאזז יש 100 שלא זוכות לתהודה כלל ברשתות חברתיות. רבות מהן עשויות להיות נכונות. גם אם מפרסמת הפוסט טעתה בתלונתה והאשימה בגזענות את האיש הלא נכון, היא כתבה מתוך מצוקה אישית ותחושת קיפוח שנבנתה במשך שנים. גם אם היא טעתה לחלוטין בעניין זה אך הצביעה בדבריה על יחס לא סובלני כלפי האזרחים במשרד הפנים שיכול להיות אחרת, עדיין טוב שיש במה כמו פייסבוק לבטא בה דברים כאלה. המסקנה האחרונה שצריכה להתקבל היא כי עדיף לשתוק.