העולם החדש והמופלא שהתרגש עלינו בזכות רשתות המידע הגלובליות הביא עמו לצד הרחבת מעגל יצרני התוכן ומגוון קולות מבורך גם צנזורה מסוג חדש, לא כזו שמוטלת ישירות על חופש הביטוי עצמו אלא על האפשרות להפיץ את הביטוי לקהל גדול. מה שנקרא בשפה מקצועית “קידום” התוכן.
מי שמעוניין לקדם תכנים באמצעות רשתות הפרסום הגדולות, גוגל או פייסבוק למשל, עשוי לגלות שיש סוגים של תכנים שאסור לקדם כלל ואין זכות ערעור.
הקורבן האחרון של הפוריטיניות החדשה הזו היא “קונפס“, סדרת רשת חדשה בכיכובם של יוסי מרשק, רומי אבולעפיה, מאור שוויצר ואחרים אשר קידומה נפסל על ידי גוגל ופייסבוק בנימוק של תוכן פוגעני.
משרד הפרסום אלנבי יצר סרטון פרסומת לסדרה שכולל גם רמיזות למין וזה נפסל. כאן המקום לציין כי הפרסום בגוגל ובפייסבוק הוא אוטומטי, אך האלגוריתמים של רשתות הפרסום האלה מיומנים לחסום תכנים שלא עומדים בתנאי השימוש. כתוצאה מכך, הפרסומת נחסמה גם בגוגל וגם בפייסבוק, מה שצמצם במידה משמעותית את האפשרות של יוצרי הסדרה לקדם אותה לקהל היעד, שכן בלי קידום אין חשיפה. במקרה של פייסבוק ההגדרה של “תוכן פוגעני” חמקמקה במיוחד כאשר בעבר גם רמיזות לעירום ואפילו תמונות של נשים מיניקות נפסלו לקידום.
אם בעבר היה נדמה שהבשורה ברשתות החברתיות היא תוכן מותאם אישית לכל משתמש, הרי שהגישה של צוקרברג ושות’ היום קרובה יותר לזו של רשת לכל המשפחה. האופי הוויראלי של המדיה שמקל על תוכן להתפשט באמצעות שיתופים הפך את הרשתות החברתיות לזירות פופולריות יותר, בהן במקום להגביל הפצה של תכנים מסוימים לגילאים או למשתמשים מסוימים הפתרון הקל שנמצא הוא לפסול כליל קידום של תכנים המיועדים לקהל בוגר גם אם אין בהם פורנוגרפיה.
אפשר להבין הורים שלא רוצים שילדיהם לא ייחשפו לתכנים כאלה, אך נדמה לי שהמחיר של חסימתם לאוכלסיה שעשויה למצוא בהם עניין רב היא פגיעה קשה מדי ביוצרים והגיע הזמן שענקיות האינטרנט יתחילו להתנהג פחות כמו צנזוריות ויבינו שלפלטפורמה גדולה נלווית גם אחריות רבה בהקשר של חופש הביטוי והיצירה.
“קונפס” היא בעיני תוכן מעולה, מהסוג כאן, והיא עוסקת בתרבות צעירה ואלטרנטיבית, ששואבת השראה מהניצוצות של הקשרים המידיים שנוצרים בין אנשים ברשתות בכל רגע. ליתר דיוק, סדרת המוקו ריאליטי הזו עוסקת בתרבות הסקס דייטינג, סטוצים שנרקמים באמצעות אפליקציות שזו תכליתם.
המושג אפליקציות קצת מטעה משום שקשרים כאלה נוצרים בכל זירה בה יש אנשים: בצ’טים, בפייסבוק, אפילו בווטסאפ, אבל זה לא העניין אלא התוכן.
הסדרה מבוססת על סיפורים אמיתיים משתמשי אפליקציות סקס-דייטינג, שחלקו עם היוצרים את חוויותיהם מהדייטים האינטרנטיים והמפגשים המיניים בעקבותיהם. אין בסדרה אקטים מיניים בוטים אך עולם התוכן שלה בהחלט נסוב סביב נושאים הקשורים בסקס, מהסוג שראוי לדבר עליו ובטח לא להימנע ממנו.
עונת תל אביב הינה העונה הראשונה של הסדרה, שנוצרה על ידי משה רוזנטל והופקה על ידי יואב בירנפלד וג’ייק ויצנפלד מבית ההפקות החדש קונצ’ סטודיו, כאשר בהמשך תורחב היריעה לסיפורים מקומיים נוספים בערים שונות בעולם.
בין הסיפורים: גבר נכנס לדירה כדי להגשים פנטזיית אונס לאישה אך חושש שהוא טעה בכתובת, זוג שחקנים שמצלמים את עצמם עושים סקס צופים לאחר מכן בקלטת ומגלים אמת לא נעימה ושני זרים שקובעים להיפגש “רק כדי לישון”.
על פי הפרקים של “קונפס” בהם צפיתי, הביטוי האחרון שהולם אותה זה “פורנו”. ניכור הוא מוטיב חוזר שהסדרה מיטיבה לשקף מחד לצד כמיהה נואשת לאינטימיות או לפחות קצת אמת שתשבור את חומת הזיוף ומנגד חוסר רצון להשקיע באינטימיות הזו ופחד. הרבה פחד. כשזו מבוששת להופיע מסתפקים בסיפוקים מהירים במכונית חונה. באחד הפרקים פוגשת אור (רומי אבולעפיה) את “דנה” (שרון טל) שאוספת אותה במכונית שלה. בעוד דנה מנסה להפשיט את אור במבטיה, אור מנסה להפשיט מדנה את שקריה. היא אומרת שלא נוח לה להיפגש בדירה שלה בגלל “השיפוצים”. אחר כך אור מגלה דיסק של שירי ילדים ברכב וכאשר דנה מסננת שיחה היא עונה “משהו כזה” לשאלתה של אור אם מדובר באקסית שלה.
“איך קוראים לבעלך”, “איך קוראים לבנות שלך?”, “את לוקחת אותן בכל בוקר לבית הספר באוטו הזה?”, “ומה את באמת עושה בחיים”, “איך זה להיות לסבית נשואה?”, חוקרת אור את דנה, שבכלל קוראים לה רונה. מהמפגש הזה כולן יוצאות בידיים ריקות. “אני מוכנה להסתפק במעט…אני אעשה לך מה שתרצי”, אומרת אור-רונה לדנה.
הדגש הוא על ההסתפקות במועט. כאשר חיים בפחד הפנטזיות המיניות הן הבריחה. “אני יכולה להמשיך שעות איתך”, אומרת האישה הלהוטה יותר לאור. “נראה לי שהספיק לי”, היא עונה. אלה תשע דקות ריאליסטיות לחלוטין מהחיים עצמם. ואת זה פייסבוק וגוגל מצנזרות בנימוק של “תוכן פוגעני”?
אם לצנזר אז בעולם מתוקן יש שלל מוצרים ושירותים אחרים שראוי היה לצנזר לפני שסוגרים את המספריים על סדרת רשת ישראלית: מוצרים לא בריאים, שירותים בתשלומים שאתם לא באמת צריכים ושקרים בפרסום. איך יצירה יכולה בכלל להיות “פוגענית” ומי יכול לשים עצמו בתור שופט בשנת 2016?
אז הנה טיפ קטן למנכ”לים של פייסבוק ישראל וגוגל ישראל: צפו מעת לעת בתכנים שהצוותים שלך מצנזרים (וכן, אני יודע שצוותי הצנזורה יושבים באירלנד) והיפגשו עם היוצרים, לא רק של “קונפס” אלא עם יוצרי תוכן נוספים ברשת, אלה שהיצירות שלהם מספקות לאנשים סיבה לחזור לפלטפורמות שלכם. בטוח שאפשר למצוא פתרון יצירתי לכל הפחות, אם לא לייסד קרן לעידוד יצירה ישראלית ברשת.
