בשבוע שעבבר תאגיד האחים וורנר שלח מכתב התראה והסרה נגד שירות הווידאו בסטרימינג Vimeo. בין התכנים הפיראטים שנדרש השירות להסיר נמנו פרקים של “חברים” ו”שקרניות קטנות ויפות” וגם שני קטעים מסרטו של רידלי סקוט, “בלייד ראנר”. אלא שחלק מהקטעים שוורנר דרשה להסיר לא היו לקוחים מתוך הסרט ולמעשה לא נראו בעבר.
הקטעים שהוסרו היו חלק מפרויקט ייחודי של בינה מלאכותית,
ניסיון להרכיב מחדש את הסרט על פי הרומן הקלאסי של פיליפ ק. דיק, “האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות” באמצעות למידה חישובית. במילים אחרות: וורנר הוציאה מכתב התראה נגד יצירה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית של סרט על עידן של בינה מלאכותית בו לא ניתן להבדיל בין בני אדם למכונות, משום שלא ידעה להבדיל בין המקור לסימולציה!
מה קרה שם בדיוק? טרנס ברוד הוא חוקר מלונדון שעבודת המאסטר שלו היא במיחשוב יצירתי. הפרויקט שהוא ‘שוקד עליו, “קידוד אוטומטי של קטעי וידאו” (Autoencoding Video Frames) נשמע משעמם עד שרואים את התוצר: שילוב מהפנט של תרבות הרמיקס, זכויות יוצרים ובינה מלאכותית.
היעד של ברוד הiא ליישם שיטות של לימוד עמוק – תחום חם בבינה מלאכותית שמיישם אלגוריתמים של לימוד מכונה על מידע ממקורות שונים – על וידאו. הוא רצה לבחון אילו יצירות בינה מלאכותית תוכל ליצור אם ילמדו אותה “לצפות” בתכני וידאו אמיתיים.
בתור מדיום, וידאו מכיל כמות עצומה של מידע ויזואלי. כאשר אנחנו צופים בווידאו במחשב, כל המידע הזה לרוב מקודד ונדחס ולאחר מכן מפוענח ומחולץ כדי לאפשר למחשב לקרוא קבצים שבכל דרך אחרת היו גדולים מכדי לאחסן אותם בדיסק הקשיח.
לרוב, קידוד וידאו מתבצע על ידי תהליך אוטומטי באמצעות סטנדרט דחיסה שפותח על ידי בני אדם המחליטים אילו פרמרטים יבואו לידי ביטוי בתהליך – כמו כמה נתונים צריך לדחוס באיזה פורמט, איך לארוז אותם ואיך לצמצם פרמרטים שונים של נתונים כמו קול, מטא דאטה, יחס גובה-רוחב ועוד.
ברוד רצה ללמד רשת עצבית מלאכותית לבצע קידוד וידאו בעצמה, במקום להתבסס על הוראות מבני אדם. רשת עצבית מלאכותית היא הדמיה של הפעולות להן אחראי המוח האנושי ומערכת העצבים המרכזית. זו גישה בבינה מלאכותית שמיועדת להשלים משימות מורכבות באמצעות חיקוי של מערכת העצבים המרכזית – שימוש בחלקיה השונים כדי לאסוף מידע ולהעביר אותו למערכת שפועלת בשיתוף פעולה להשגת המטרה.
ברוד קיווה כי אם הניסוי יצליח, שיטת הקידוד החדשה הזו תפרוץ דרך בהעברת נתונים עשירים במידע דרך הרשת. אך לפני כן היה עליו ללמד את הרשת העצבית כיצד לצפות בסרט – לא כמו בן אדם אלא כמו מכונה – תמונה אחר תמונה. הוא השתמש לשם כך בסוג של מערכת עצבית המכונה מקודד אוטומטי מורכב. בשלב ראשון הוא פיתח מנגנון ש”צפה בכל התמונות מתוך “בלייד ראנר” וגם במידע “שגוי” של קטעים שאינם מהסרט, באופן שעזר לו לדעת איך הסרט “נראה”.
לאחר שהמנגנון למד להכיר את המידע של “בלייד ראנר”, המקודד צמצם מאוד את האיכות של כל תמונה בסרט ויצר מהתמונות האלה קטעי וידאו חדשים. הוא השלים את המידע החסר באמצעות תכנים שנראים לו הכי מתאימים כך שנוצרה יצירת וידאו חדשה שהיא פרשנות של המחשב לסרט המקורי. במילים אחרות, התוכנה יצרה את “בלייד ראנר” באופן בו נדמה לה שהסרט אמור להיראות.
לבסוף היא סידרה את הקטעים החדשים בסדר כרונולוגי שתאם את הסרט המקורי. נוסף על כך, ברוד “לימד” את המקודד שלו “לצפות” בסרט A Scanner Darkly (סורק אפלה), אף הוא על פי רומן של פיליפ ק. דיק. הוא חזר על התהליך שש פעמים עבור שני הסרטים, ובכל פעם שינה קצת את האלגוריתם כדי לעזור למכונה להשתפר בהחלטות כיצד לקרוא את המידע של הסרט.
בלייד ראנר – המקור מול גירסת הבינה המלאכותית
לאחר תום סבבי הלימוד ברוד השתמש בפריימים נבחרים משני הסרטים כדי להורות לרשת העצבית ליצור מחדש את המהות של שני הסרטים על פי מה ש”למדה”. הנה הצצה ל”סורק אפלה” בפרשנות של הרשת העצבית:
פיליפ ק. דיק היה סופר מדע בדיוני מופלא שיצירות רבות שלו הפכו לסרטים, בהם “דוח מיעוט”, “שליחות קטלנית”, “נגד כל הסיכויים” ו”האיש במצודה הרמה“. “בלייד ראנר”, יצירת אמנות דיסטופית המבוססת על ספרו של דיק, מגולל את סיפורו של ריק דקרד (האריסון פורד בסרט), שתפקידו הוא לצוד ולהרוג “רפליקנטים” – קבוצה של אנדרואידים מתקדמים שלא ניתן להבדיל ביניהם לבין בני אדם. אחד הרפליקנטים האלה, רוי בטי (ראטגר האוור), מתמודד עם האנושיות שלו בעוד מנסה להאריך את חייו ולהביס את דקרד לפני שהוא ינטרל אותו.
דיק עסק הרבה בפער בין מה שאמיתי באמת לבין מה ש”אמיתי לכאורה”. ברוד ציין שחש כי זה היה רק טבעי להשתמש בשתיים מהיצירות של דיק לצורך פרויקט סימולציה כזה. האחים וורנר ביטלו את דרישתם להסיר את שני קטעי הווידאו לאחר שהסבו את תשומת לב החברה לטעות הנפלאה, למעשה הוכחה ברורה לכך שהניסוי של ברוד הצליח.
דרך Medium
