החדשות המעציבות על לכתו בטרם עת של פרינס רוג’רס נלסון נגעה גם במי שלא היה מעריץ מושבע. כל מי שנולד בשנות ה-70 וה-80 הכיר את פרינס וזמזם בשלב זה או אחר את Sign o’ the Times, When Doves Cry ,Purple Rain ו-Sometimes it snows in April.
פרינס היה לא רק זמר. הוא היה סמל אופנה, תרבות, מין ופרפומר יוצא מן הכלל. הוא היה אינדיבידואליסט קיצוני בתקופה בה כולם מנסים להיות עוד מאותו דבר. הנסיך הסגול הוא ההוכחה המובהקת שאין דרך אחת להצלחה ואין נוסחה ידועה מראש שמחוללת את הקסם.
הקסם של פרינס לא היה בשום מובן סיפור הצלחה מטאורי. הוא גדל במיניאפוליס, מינסוטה בחלק העני של העיר. בראיונות הוא סיפר כי סבל מבריונות, ממתחים בין גזעיים וסטריאוטיפים בעולם ה”שחור ולבן” בו גדל.
בין המילים אפשר להבין כי פרינס לא ספג השראה רבה מסביבתו הקרובה והיא לא זו שעודדה אותו לפתח את האישיות עם המיניות העמומה והקול האדיר שיכול להיות כל מה שהוא רצה. זה הכל נבע מתוכו.
פרינס הפיק מוזיקה מאז שנות ה-70′, החליף להקות, שמות, סגנונות מוזיקלים וחברות תקליטים. ב-1993 הוא החליף את שמו ל”סמל האהבה” במחאה על כך שחברת התקליטים שלו, וורנר, מנסה להאט את קצב היצירה שלו כדי להתאימו לצרכים השיווקיים שלה. אף אחד לא היה יכול לכתוב את הסמל או לומר אותו, ורולינג סטון הכתיר זאת כמהלך הקריירה הרביעי האמיץ ביותר בכל הזמנים. פרינס אפילו קיבל גיטרה של שכטר בעיצוב של הסמל:
הוא לא התבסס על סקרי דעת קהל ולא התאים את המוזיקה שלו לטרנדים, והידיעה ביכולות שלו והאמונה העמוקה בדבר מה שהמוזיקה שלו אמורה להיות היא שעודדה אותו להמשיך הלאה למרות הקשיים בדרך.
הנה קטע מראיון שפרינס העניק כאשר היה בן 19 בלבד. הוא אומר לדיק קלארק כי הפיק את הדמואים ארבע שנים לפני הראיון, כאשר היה בן 15 בלבד ולמרות שקיבל הצעות מחברות תקליטים הוא דחה אותן משום שסרבו לאפשר לו להפיק את המוזיקה שלו בעצמו. במקום בו אחרים היו חוטפים את ההזדמנות בשתי ידיים פרינס אמר לא. הייתה לו ידיעה ברורה כיצד המוזיקה שלו אמורה להישמע והוא לא התכוון לתת לאיש לקלקל לו את זה, יקח מה שיקח.
פרינס לא היה “מותג” עם “מוצר”. הוא סרב להפוך למכונה שיווקית ואף יצא למלחמה נגד הרשתות החברתיות ויוטיוב שלדעתו גזלו את זכויות היוצרים שלו. זו הסיבה מדוע גם היום קשה לאתר יצירות רבות של פרינס ביוטיוב.
המוזיקה של פרינס היא מתנה נפלאה שהוא השאיר מאחור בשנה בה איבדנו גם את דיוויד בואי, אך אפשר גם לספוג השראה מהדרך האינדיבידואלית והאמיתית שהוא עבר כדי להגשים את עצמו בחייו.
יש לא מעט אנשים שחושבים שפרינס היה הגיטריסט הכי טוב אי פעם והקטע הבא יעיד:
את הראיון המדהים הזה הוד סגוליותו העניק ב-1995 ל-BBC לאחר עשור של שתיקה.
לאחר שפרינס כבר הסכים לראיון הוא הבהיר שאי אפשר להתייחס אליו כ”פרינס” אלא כ”רוח” מאחר ו”פרינס” כבר מת.
אך כאשר הראיון התחיל ה”רוח” החליט לא לדבר או לענות על שאלות. הוא גם ציין שלא ניתן להראות את פניו או לשמוע את קולו. הוא רק לחש חלק מהתשובות באוזנה של אשתו לעתיד, מאיטי גרסיה, והיא דיברה במקומו.
על פי הסימנים של פרינס, הרוח שלו אמרה לו לשנות את שמו מפרינס לסמל שאי אפשר לומר וסימן “לא בדיוק אבל בערך” לשאלה אם הוא מסוכסך עם חברת התקליטים שלו. “האם את יכולה לעזוב את העבודה שלך אם תרצי?”, שאלה גרסיה את המראיינת, “ובכן, בתעשיית המוזיקה זה לא עובד כך”. “זה כמו הפירמה”, היא עונה בפליאה. “ומה לגבי המסיכה?”. התשובה: “הוא מכוער מכדי שיסתכלו עליו”.
החרדה של צוות ההפקה מראיון שהשתבש התחלפה בהבנה ש”יש להם את זה”.
המפיק של אותו ראיון אמר על כך: “מוזר ככל שזה נראה – זה היה זהב טלוויזיוני”.
