אלישיה קוזקוביץ’ הייתה בת 13 בלבד כאשר התגנבה מביתה בפיטסבורג בשנת 2002 כדי לפגוש “חבר וירטואלי” שהכירה באינטרנט ועמו שיתפה את סודותיה הכמוסים במשך שישה חודשים. המפגש הפך מהר מאוד לסיוט.
היום. כאשר היא בת 27, אלישיה שמה לעצמה מטרה להגן על ילדים בכל העולם באמצעות הפצת הסיפור שלה. כך היא מספרת במילים שלה.
“אני זוכרת שחג המולד של 2001 היה ממש נהדר וכך גם הייתה המחצית הראשונה של ראש השנה של 2002.
ראש השנה האזרחית תמיד היה סיבה למסיבה במשפחה שלנו. אנחנו עורכים סעודה גדולה, אמא שלי, אבא שלי, אח שלי, חברה שלו וסבתא שלי. אלה היו הרגעים האחרונים בילדות שלי שהיו שלווים. אז הייתי פשוט אלישיה.
בשלב מסוים, בין ארוחת הערב לקינוח, ביקשתי מאמא שלי רשות ללכת לנוח. אמרתי שיש לי כאב בטן.
במקום ללכת לנוח התגנבתי מאחורי עץ האשוח שהוצב ליד הדלת הראשית שלנו ופתחתי את הדלת כדי לפגוש את האדם שחשבתי שהוא חבר שלי.
זה לא התאים לי. הייתי ילדה שמפחדת מהחושך ושנאה קור. אני עדיין שונאת קור. אף פעם לא יצאתי לבד בחושך ובטח לא עם מבוגר.
אני זוכרת שהלכתי ברחוב והבניינים היו מכוסים קרח ולא היה איש בחוץ. מה שאני זוכרת יותר מכל זה את השקט. כמה שקט יכול להיות שלג. כלבים לא נבחו וכל מה ששמעתי זה את קול השלג נמחץ תחת הצעדים שלי. אני זוכרת שעמדתי בפינת הרחוב ושמעתי קול פנימי שסוף סוף התעורר בתוכי. זו הייתה האינטואיציה שלי שאמרה: אלישיה, מה את עושה? זה ממש מסוכן. את צריכה לחזור הביתה”.
הסתובבתי והתחלתי ללכת אבל אז שמעתי שקוראים בשמי. בשלב הבא מצאתי את עצמי במכונית עם הגבר הזה ומיד התחלתי לחשוש לחיי.
בשנים 2001 ו-2002 היו מעט הורים שחינכו את בנותיהם כי האינטרנט עלול להיות מסוכן. קיבלתי שם משתמש והתחברתי לרשת. צ’וטטתי עם חברים על כל מיני דברים. היה בחור אחד, ילד שחשבתי שהוא בגילי ואותו לא הכרתי. הוא אהב להקשיב לי יום ולילה, נתן לי עצות. הוא היה לי אוזן קשבת בחודשים לפני החטיפה שלי. “הסריקה” הזו היא תהליך מאוד אפקטיבי עבור טורפים ברשת.
את הבחור הזה יצאתי לפגוש בראש השנה והוא חטף אותי במכונית שלו.
הוא תפס לי ביד כל כך חזק שחשבתי שהיא נשברה. הוא נבח עלי פקודות. דברים כמו “תהיי טובה, תהיי בשקט!”. אם לא אציית הוא יכניס אותי לתא המטען, איים עלי.
הוא נסע במורד הרחוב שלי וחלף על פי הבית שלי. חשבתי לעצמי שאולי הוא רק יסע מעבר לפינה ואחר כך שאולי הוא רק יסע לשכונה הסמוכה. שמתי לב לשלטי הרחובות שהפכו משמות מאוד מוכרים לשמות שלא הכרתי מסביבת הבית שלי.
לאחר כמה זמן המכונית שלו עצרה ליד ביתן אגרה וחשבתי שזו ההזדמנות שלי כשהאיש בביתן יראה ילדה בוכה ברכב וישאל את עצמו מה קורה כאן. אז המשטרה תגיע והכל ייגמר. אבל הוא לא ראה אותי או חשב שמשהו לא בסדר והמכונית המשיכה בדרכה.
אני זוכרת שהבטתי מבעד לחלון וראיתי טלפונים ציבוריים וחשבתי, ‘מה אם אוכל להגיע לאחד מהם, מה אספר למשפחתי? איך אצא מזה ואספר להם שאני בסכנה?’.
אין מילים שיכולות לתאר את תחושת הפחד והטרור מהמחשבה שהאיש הזה יכול לעצור ולהרוג אותי בכל רגע. הוא המשיך לנהוג במשך חמש שעות מביתי בפיטסבורג, פנסילבניה, ועד לווירג’יניה. לבסוף המכונית עצרה.
הוא הוציא אותי מחוץ לרכב וגרר אותי לבית. הוא המשיך לגרור אותי מטה במדרגות שבמוחי נמשכו לנצח.
לאחר שגרר אותי למרתף הייתה שם דלת עם מנעול והוא הוביל אותי לתוכה. היו שם אביזרים שבמוח של בת 13 לא הצלחתי להבין. הוא הסיר את בגדיי ואמר: ‘זה יהיה ממש קשה בשבילך. זה בסדר. תבכי’.
הוא כרך קולר של כלב מסביב לצווארי ומשך אותי מעלה לחדר השינה. שם הוא אנס אותי. הוא כבל אותי בשרשרת למיטה באמצעות קולר הכלבים, היכה, אנס ועינה אותי בבית במשך ארבעה ימים.
אני מוכרחה לומר שהתגובות שאני מקבלת מאנשים הן מדהימות. יש אנשים שאומרים: ‘יש לך מזל. זה לא כל כך הרבה זמן’. אני רוצה להבהיר שאי אפשר להגדיר כאב על פי זמן או מה שקרה. זה איך שהחוויה משפיעה על אדם, איך היא מצלקת אותם. בין אם היית בשבי ארבעה ימים או עברת התעללות מאדם שאהבת במשך שנים או שפגעו בך באוטובוס במשך 15 שניות. זו החוויה של הכאב שמגדירה, לא אורך הזמן או היקף המעשים בפועל.
עשיתי את מה שיכולתי כדי לשרוד, לא משנה כמה משפיל, כואב או דוחה זה היה, אך לא הייתה לי כל שליטה על גורלי. כאשר כן ניסיתי להיאבק בו נשבר לי האף. הוא כבר חטף ילדה, עשה לי דברים שלא ייאמנו, למה שלא ירצח אותי?
ביום הרביעי הוא אמר: ‘אני מתחיל לחבב אותך יותר מדי. הלילה אנחנו יוצאים לטיול’. הבנתי באותו רגע שלא אוכל לעשות שום דבר. ידעתי שהוא מתכוון להרוג אותי. באותו יום הוא האכיל אותי לראשונה זה ארבעה ימים ויצא לעבודה.
אני זוכרת שבכיתי והתפללתי, התפללתי חזק וחשבתי לעצמי על כל הדברים שאוכל לעשות אם הייתי חזקה יותר, אם הייתי דמות בסרט של גיבורי על. חשבתי: ‘הוא הולך להרוג אותי אבל אני לא מתכוונת לוותר ללא מאבק ואולי אוכל לנצח’. ואז הבנתי שכבר הפסדתי כל כך הרבה ובקרוב אאבד את כל התקווה.
חשבתי על ההורים שלי הרבה באותם ימים. ידעתי שהם מחפשים אחרי ושהם אוהבים אותי. לא היה לי ספק שהם ימצאו אותי. הם יכולים להזיז הרים ויעשו הכל כדי לשמור עלי. ידעתי שהם לא יפסיקו עד שהם ימצאו אותי. השאלה הייתה אם הם ימצאו אותו חיה או מתה. חשבתי: ‘מתי הפעם האחרונה שאמרתי להם שאני אוהבת אותם? האם הם יודעים כמה אני אוהבת אותם?”.
התחלתי להשלים עם מותי. שקעתי למעין מצב של הזיה. ואז שמעתי קול של איש כועס דופק בדלת. מאחר ואיבדתי כל תקווה חשבתי שהם באו להרוג אותי. אז הסתתרתי מתחת למיטה בניסיון להתחבא מהם והייתי שקטה ככל שניתן. שמעתי אותם זזים במהירות בבית. שמעתי אותם צועקים: ‘!Clear! Clear! Clear’. היום אני יודעת מה המשמעות אבל אז לא היה לי מושג.
כנראה שעשיתי רעש כי לאחר מכן שמעתי אדם אומר: ‘תזוזה שם’. ראיתי מגפיים ליד המיטה ואיש הורה לי לזחול מתחת למיטה ולהרים ידיים. אני זוכרת שגררתי את השרשרת הכבידה החוצה וניסיתי להרים ידיים אך גם לכסות את עצמי. הייתי ללא בגדים והבטתי לכיוון של לוע אקדח.
חשבתי: ‘כך אני עומדת למות. זהו זה’. ואז האיש הסתובב וראיתי FBI על הצעד האחורי של המעיל שלו. ואז סוכנים מיהרו לחדר. הם חתכו את הקולר מסביב לצוואר שלי ועזרו לי. הם שיחררו אותי. הם נתנו לי הזדמנות שנייה בחיים. הגברים והנשים האלה היו המלאכים שלי.
אלישיה עם הוריה לאחר שניצלה
כאשר הייתי שבויה החוטף שלי שידר עצמו מתעלל בי און ליין. אחד מהצופים זיהה את הילדה הקטנה בסרטון כילדה הקטנה ממודעות הנעדרת שנתלו. חשוב לציין בשלב זה כי רוב הילדים ניצלים בזכות מודעות נעדרים והתראות שמופצות באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה, שילוט חוצות, טלפונים ניידים וכן הלאה. הצופה הלך לטלפון ציבורי, התקשר ל-FBI ונתן להם את שם המשתמש של המתעלל. ה-FBI נעזרו במידע כדי לאתר את כתובת ה-IP שלו והמידע הוביל אותם אלי.
מודעת הנעדרים של אלישיה
זה היה נס. מפלצת אחת דיווחה על אחרת. היה לי מזל. אם הסוכנים היו עוצרים לקפה, או שהמכונית שלהם הייתה מתקלקלת, אולי לא הייתי אתכם היום. האיש היה אמור לחזור לביתו ב-16:30 והם מצאו אותי ב-16:10. זה ממחיש מדוע כאשר ילד נעדר כל שניה קובעת.
גם היום אנשים עדיין המומים לשמוע את הסיפור. בשנת 2002, הם לא הבינו איך זה בכלל אפשרי שנסרקתי כך. הם האשימו את הקורבן, שזה באופן עצוב לא שונה מהאשמת קורבנות אונס היום. עם זאת, הרבה אנשים תמכו בי ואני מקווה שהם יודעים עד כמה אני מעריכה את הדאגה והאכפתיות שלהם.
כותרת עיתון מהימים ההם שבישרה על "סוף טוב"
משפחתי ואני נשבענו שנפעל כדי לעזור ולהציל ילדים אחרים. הבנו ששורש הבעיה הייתה שבבתי הספר לא למדו אז חינוך לביטחון ברשת. לאחר שהחלמתי, בגיל 14, התחלתי ללכת לבתי ספר, העברתי מצגות ושיתפתי את הסיפור שלי. גם היום, קרוב ל-14 שנים מאוחר יותר, אני ממשיכה במשימה זו, משתפת את הסיפור שלי ברחבי העולם, ומייעצת למשפחות בנושא של ביטחון ברשת.
אלישיה היום
במקביל, אני פועלת להעברת חוק אלישיה, על שמי, בכל 50 המדינות של ארצות הברית. עקב העדר משאבים ייעודיים, פחות משני אחוזים מהמקרים של פגיעה בילדים נחקרים. חוק אלישיה מספק מימון קבוע ויציב לחקירת פשעים נגד ילדים באינטרנט. באמצעות מקור התקציב הזה, החוק יבטיח מימון לצוותי הצלה של ילדים במצוקה מבלי שיצטרכו להיאבק על מימון בכל שנה מחדש. בינתיים החוק עבר בווירג’יניה, קליפורניה, איידהו, קנטקי, טקסס, טנסי, אריזונה, הוואי וושינגטון, ואנחנו פועלים להעביר אותו בוויסקונסין, מרילנד ודרום קרולינה.
אני לומדת היום לימודי תואר שני בפסיכולוגיה של זיהוי פלילי ומסיימת עוד כמה חודשים. אני מתכננת לעזור לילדים ולמשפחות שנפלו קורבן לחטיפת או ניצול מיני.
אלישיה היום
במשך שנים התקשיתי במערכות יחסים. גם המגע הכי עדין ואוהב לפתע הרגיש לי כמו מזיק ומרושע. אבל ביום לאחר סיום לימודיי אתחתן. הארוס שלי תומך בייעוד שלי והוא בחור נהדר ומעל הכל, חבר נהדר.
מה שחשוב לזכור, ונדרש לי זמן רב להבין את זה, שאונס קשור לכח ולשליטה, ואהבה לא קשורה לכך בכלל”.
אלישיה היום. מקדישה את חייה לעזרה לילדים ולמשפחות נפגעי תקיפה מינית
בשנת 2003, החוטף של אלישיה, סקוט טיירי, הודה בחטיפת קטינה מעבר לגבול למטרה של סקס והפקת תמונות מיניות. הוא נידון למאסר בפועל של 19 שנים ושבעה חודשים. הסיפור של אלישיה התפרסם ברחבי העולם ובין השאר עובד למחזה “סיפורה של ליה” מאת נועם בן אז”ר שמוצג בארץ.
