הזכרון שלי מרשימת ספרי הקריאה שנכללו בתוכנית הלימודים בתקופת בית הספר שלי הוא של חוויה מענה למדי. מלבד “בעל זבוב” שהותיר רושם חזק, המורים די הצליחו להמאיס עלי את שאר הסיפורים, מ”בדמי ימיה” של עגנון ועד “גיא אוני” של לפיד.
את דפי הספרים שלי בלעתי בשקיקה בהפסקות, בשכיבה על המיטה עם רגליים על הקיר ובספריה העירונית. לרגעים הרגשתי שאני אני אוהב את העולמות הספרותיים שצללתי לתוכם יותר מאשר החיים עצמם. הרפתקאות הקלברי פין של טווין, התפסן בשדה השיפון של סלינג’ר, מילכוד 22 של הלר, התפוז המכני של ברג’ס, פרנהייט 451 של ברדברי, זר בארץ זרה של היינלין, ארץ יצורי הפרא של סנדק – אלה כמה מהיצירות הספרותיות שריתקו אותי ומה שמשותף לכולן זה שבשלב זה או אחר היה מי שניסה להחרים אותן כדי לא להשחית את הנפשות הרכות של הקוראים.
“סופה של הצנזורה במקום בו אף אחד לא מורשה לקרוא אף ספר מלבד הספרים שאיש לא קורא” (ג’ורג’ ברנרד שו)
העולם היום שונה מאוד מהתקופה בה התבגרתי בשנות ה-80′. אז עוד היה סיכוי מסוים לניסיונות צנזורה אך גם אז חוברות אסורות הועברו מתחת לשולחנות ונקראו במחתרת, מה שהוסיף עוד יותר לנחשקות שלהן.
ההחלטה של הצוות המקצועי במשרד החינוך לפסול את הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן, העוסק בסיפור אהבה בין ערבי ליהודיה, בניגוד להמלצת הוועד המייעצת למשרד החינוך, מרמז שבמשרד מאמינים עדיין שיש להם מונופול על עיצוב תפישת העולם של הילדים. כאילו מה שלא יידון בכיתה יהיה בבחינת לא קיים. כאילו אין אינספור ערוצי טלוויזיה ואינטרנט וחדשות בלתי נמנעות. ויש גם את החיים עצמם, כמובן.
כמו ילד שעוצם את עיניו וחושב שבכך יעלים את הפיל שבחדר, כך נוהג הצוות המקצועי במשרד החינוך – האחראית על “אשכול חברה ורוח” אלירז קראוס, וממלאת מקום יו”ר המזכירות הפדגוגית דליה פניג – ברוח המפקד, השר נפתלי בנט. כן, “מסביב לעולם ב-80 יום” של ורן עשה לי חשק לקחת את מקל הנדודים, אך “מילכוד 22” של הלר לא גרם לי כמיהה למלחמות.
“היעד העיקרי של צנזורה הוא לקדם בורות, בין אם זה נעשה באמצעות שכתוב חומרי לימוד או התקפה נגד ספרים מסוימים” (פליצ’ה פיקאנו)
יותר מכל יש בהחלטה של משרד החינוך זלזול באינטליגנציה של הילדים מחשש כי “הספר יעודד קשר רומנטי בין יהודים לערבים”. מה שספר יעשה או לא יעשה לתלמידים אינו במנדט של משרד חינוך שרוצה להיות רלוונטי במאה ה-21. לכל היותר הוא יכול להעלות נושא לדיון ולעודד תלמידים לחשיבה עצמאית ולהסקת מסקנות, איש איש על פי עולמו. כל החלטה אחרת היא לא רק התקרנפות אלא מעילה בשליחות.
“ליצירות ספרות יש כוח חזק מאוד. גם הדיון הביקורתי שייערך בכתה — אם ייערך — לא יעמוד מול מסר מאוד חזק ביצירה, שהנכון והטוב היה מימוש אהבתם של חילמי וליאת…גם בחינוך הממלכתי רבים מההורים יתנגדו באופן חריף לכך שבנם/בתם ילמדו את הרומן ויראו בכך פגיעה בחוזה האמון שבין ההורים למערכת החינוך. יש לזכור כי הבחירה ללמוד את היצירה היא בחירת המורה ולא בחירת התלמידים. יחסים אינטימיים ובוודאי האופציה הפתוחה של מיסודם באמצעות נישואין והקמת משפחה — גם אם אינה יוצאת לפועל בסיפור — בין יהודים ושאינם יהודים נתפסים בקרב קהלים גדולים בחברה כאיום על הזהות הנפרדת”. (מתוך הנימוקים לפסילה).
ערבים וגם יהודים הם אזרחי המדינה, שלא אמורה כלל לשים עצמה שופטת בעניין טוהר הגזע. בנקיטת עמדה שבלהב”ה יכולים לעמוד מאחוריה הופכת המערכת ממשרד החינוך הישראלי למשרד החינוך היהודי הלאומני. הצנזורה עושה עוול לאמנות בכך שהיא הופכת להיות העיקר.
באחת הפך משרד החינוך את “גדר חיה” מעולם ספרותי שלם לספר הסמולני הזה, שמעודד התבוללות. הצנזור מצמצם את הספר לגזרת עולמו הצרה. הוא שם עצמו בבחינת המספר הכל יודע, שמבין תהליכים ויודע אילו מהם חיוביים ואילו משחיתים, אך מפריז בחשיבותו העצמית ולא מודע לגבולות הכח שלו. משרד החינוך נכשל באקט לא חינוכי, שמאותת לילדים שיש מחשבות מסוכנות שאסור לחשוב, ויש דברים שאסור לומר ויש גבול לחופש ולחירות היצירה.
הם מפחדים. פסילת יצירות היא צעד של חברה מתגוננת ולא בטוחה בעצמה. אלא שרגע לפני 2016 צנזורה היום היא המלצת קריאה. זה היה שבוע מצוין לדורית רביניאן. הרשתות מתפוצצות משיחות על הספר שלה ואני בטוח שהמכירות בהתאם. השבוע יותר נערים ונערות יתחילו לקרוא בספר מכפי שהיה צפוי אילו נכלל בחומרי הלימוד של מערכת החינוך. כמו שהקמפיין נגד “שוברים שתיקה” וההחלטה על החרמתם במערכת החינוך ומחנות צה”ל הפכה ארגון קטן ושולי לנושא השיחה הכי לוהט בישראל, כך ההחלטה נגד “גדר חיה” היא בעצם החלטה בעד. אין מהלך שיווקי מוצלח יותר שסופר ישראלי יכול לצפות לו.
בתור משרד החינוך הייתי אומר לתלמידים שכל ספר הוא רלוונטי לתוכנית הלימוד ותפקיד המורה הוא לקרוא את הספר ולוודא שהתלמיד הבין את מה שקרא ולא לשמש קומיסר תרבותי. בית ספר אמור לעודד קריאה ולגדל דור חדש של אנשים חושבים עצמאית, מה שיגדיל את סיכוייהם להפוך למבוגרים מצליחים, ולא לגדל דור של עדר צייתן ומפוחד. הפוסל במומו פוסל, עוד צעד שהופך את משרד החינוך ללא רלוונטי ומעודד הורים להוציא את ילדיהם מהזרם הלאומני-דתי לטובת מסגרות אלטרנטיביות והומאניות.
