“כל מה שדרוש כדי שרשע ינצח זה שאנשים טובים לא יעשו דבר”, הציטוט המפורסם של הפילוסוף אדמונד בורק נשמע כזעקה מהדהדת בפי אחת הדמויות ב”האיש במצודה הרמה” (The Man In The High Castle), העיבוד הטלוויזיוני המעולה בהפקתו של רידלי סקוט ובבימויו של פרנק ספוטניץ (“תיקים באפלה) לרומן הההיסטוריה החלופית המפורסם של פיליפ ק.דיק מ-1962.
ואמנם, סדרת המופת החדשה של Amazon Studios מצליחה להעביר את התחושה המצמררת כי אנשים יכפפו את הראש ויקבלו בהכנעה מציאות בה החופש שלהם נגזל מהם, בה חברים ושכנים נגררים למרתפים אפלים ומוצאים להורג ללא משפט. האמינות של מה שנראה על המסך מתעצמת בגלל הידיעה שההיסטוריה האמיתית סיפקה את ההוכחה לכך. אתה יודע שזה פשוט עלול לקרות ממש כך.
בהיסטוריה החלופית של “האיש במצודה הרמה” מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון מעצמות הציר, גרמניה הנאצית, יפן האימפריאלית ואיטליה הפאשיסטית. ארצות הברית הכבושה מחולקת לשלוש יחידות מדיניות. במדינות החוף המזרחי יש שלטון של הרייך “העצום יותר”. במדינות החוף הפסיפי שולטת יפן, ובהרי הרוקיס יש אזור חיץ ללא עצמאות אמיתית.
הנאצים מבססים את האימפריה שלהם וממשיכים ברצח העם של גזעים שהם החשיבו נחותים, בין השאר רצח יהודים בשטחים בשליטתה ושואה נרחבת באפריקה. הם גם מתחילים לפתוח פער טכנולוגי על היפנים ושוררת מתיחות בין שתי המעצמות, בדומה למלחמה הקרה בין ארה”ב לרוסיה בהיסטוריה האמיתית עם סכנה לפריצת מלחמה אמיתית.
השנה היא 1962 ובאמצע הפרק הראשון אנחנו מלווים את הגיבור הראשי, ג’ו בלייק, כאשר המשאית שלו מתקלקלת. שוטר נאצי שעובר במקום מציע את עזרתו ואז מתחילים לנשור מהשמיים דברים שנראים כמו פתיתי שלג. ואז מבינים במה מדובר באמת.
“אה, זה מבית החולים”, עונה באגבית השוטר בתגובה לשאלה של ג’ו, “ביום שלישי הם שורפים את הנכים והחולים הסופנים שהם נטל על החברה”, ושולח אותו לדרכו בחביבות. חוויית הצפייה מצמררת במיוחד לא משום שזו החוויה הריאליסטית של גיבורי הסדרה אלא בגלל הידיעה שזו הייתה עלולה להיות המציאות שלנו.
הסדרה היא הישג אדיר ל”אמזון”, שפתחה מלחמה קרה משלה עם “נטפליקס” וגם היא יכולה להתהדר בסדרת דגל כמו “בית הקלפים”, “כתום זה השחור החדש” “ו”נרקוז”. הגדולה העיקרית של “האיש במצודה הרמה” היא ביצירת דמויות אמינות שפועלות במציאות לא אנושית.
הבנאליות של הרוע נראית מוחשית מאי פעם בסדרה. הזמן הוא 17 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ורוב האנשים השלימו, פחות או יותר, עם העולם החדש שנכפה עליהם, אך נותר גרעין התנגדות שמחזיק בידיו נשק רב עוצמה, הרבה יותר מפצצה גרעינית.
על מנת לכתוב את התסריט ספוטניץ נעזר לא רק בספר אלא גם גייס שלושה היסטוריונים כדי לתאר איך הייתה נראית 1962 אם גרמניה ויפן היו מנצחות במלחמה.
ההשלכות באות לידי ביטוי גם בפרטים הקטנים: המודעות בטיימס סקוור שמשקפות את הערכים הפאשיסטים של גרמניה הנאצית, בחקלאות ובארכיטקטורה. אתרים מפורסמים בהם הר רושמור, פסל החירות וגשר שער הזהב בסן פרנציסקו – כולם עברו שינוי אלים שפועל כאגרוף בבטן לצופים.
מבלי לחשוף יותר מדי פרטים אפשר לומר שהכח המניע את הדמויות בסדרה הוא אהבה. ליתר דיוק, אילו תהפוכות עוברות עליהן כשלוקחים מהן את הדבר שהם אוהבים ומה זה גורם להן, עד למצב בו הן מרגישות שאין להן שום דבר להפסיד וטוב מותן כחייהן. זה מזכיר, כמובן, את היהודים בשואה, אך גם משליך לימינו.
אתה לא יכול שלא לשים את עצמך במקומן של הדמויות האלה ולחשוב מה היית עושה במצבן. אגב, הבת של פיליפ ק. דיק, איזה האקט, הייתה המפיקה בפועל של הסדרה ושימשה מעין מלאך שומר על המורשת של אביה. התוצאה בהחלט לא תאכזב את אוהבי הספר.
סדרה שעוסקת בנאצים ובהשמדת יהודים, שחורים ובעלי מוגבלות היא לא מובנת מאליה בעולם בו מקרי הזוועה משודרים בטלוויזיה אך גם התקינות הפוליטית מפילה בו לא מעט חללים. לראיה, “אמזון” החליטה בחודש שעבר להסיר מהרכבת התחתית בניו יורק פרסומות המקדמות את הסדרה עם דגלי הרייך השלישי ויפן האימפריאלית, אך בסדרה עצמה אין פשרות.
האומץ של צוות הסדרה ללכת עם האמינות עד סוף בא לידי ביטוי בכך שהנאצים ב”האיש במצודה הרמה” לא מתוארים כולם כפסיכופטים. אין להם מבטא גרמני צורם אלא אמריקני והם מוצגים כאנשים רגילים ששוכנעו לעשות דברים איומים. מכאן הדרך לרמוז לצופים שגם רובם, במצבם, היו נוהגים באופן דומה, מה שגורם לנו אי נוחות רבה.
כולנו נגד הנאצים, נכון? אבל מה באמת ההבדל בינינו לביניהם? בעולם של “האיש במצודה הרמה” המציאות הבלתי אפשרית אינה מוצגת כעולם של שחור ולבן. יש הרבה איזורים אפורים ובהם אנשים רגילים לחלוטין עושים מעשים לחלוטין לא רגילים, בין אם מעשי גבורה עילאיים או מעשי רשע שפלים. ממש כמו במציאות האמיתית.
השאלות המוסריות שמעוררת “האיש במצודה הרמה” רלוונטיות מאי פעם. החשש מגלי הגירה של בני מיעוטים, ממשלות שמשתמשות בשיקולים ביטחוניים כדי להדק את יכולות המעקב אחר האזרחים שלהן, כולל חיפוש על בני אדם ובבתים ללא צו, הצדקת מעצרים מינהליים ועינויים כדי להגן על המולדת ולהילחם באויביה והאימה בעקבות הפיגועים ההמונים בפריז, מעורר שאלות רלוונטיות.
כמה רחוק אפשר ללכת כדי להגן על החופש? האם גם במחיר של טוטליטריזם? מעניין לציין שגם הנאצים השתמשו ב”חופש” כסלוגן. כולם אוהבים חופש. אף משטר לא ינופף במסרים נגד חופש, אך הוא כן ישתמש בהבטחה לחופש כדי לקבל את תמיכת האוכלוסיה גם במעשים שלא ייעשו.
הכח של “האיש במצודה הרמה” אינו רק ביצירת היסטוריה חלופית ריאליסטית אלא גם בשרטוט עתיד אפשרי מצמרר שכולנו עוד עלולים להתרגל אליו.
