לכלי תקשורת נדמה לעתים שמדור הדעות שלהם הוא שוק רעיונות בו מותר לדבר על הכל, אך התחושה הזו מטעה. גם במסגרת מה שנקרא “פובליציסטיקה” יש שיקול עריכתי ברור שמעדיף לתת במה לדעות מסוימות ופוסל אחרות. הנה דוגמה של דעות שלא תוכלו לקרוא בעיתונות, לפחות לא הישראלית:
- מאמר שמצמצם את חלקם של הפדופילים במעשים שלהם שכן אי אפשר להתעלם מאיך שילדים מתלבשים.
- מאמר שמצדיק אלימות של גברים נגד נשים פה ושם כי הן בטוח אמרו משהו שמצדיק תוצאה כזו.
- מאמר שמצדיק את האנטישמיות נגד יהודים משום שאי אפשר להתעלם מהעובדה שיהודים עלולים להיות די מעצבנים לפעמים.
- מאמר שמצדיק הטרדות והתנהגות קריפית נגד נשים כי ראיתם בזמן האחרון איך הן מתלבשות?
אה, רגע. מוסרים לי שהמאמר האחרון הוא דווקא אמיתי ופורסם ב”וואלה”.
במאמר כותב דב הלברטל, פובליציסט ומשפטן חרדי, שמתגעגע לתקופה שהכל היה “דיסקרטי” ונסגר “בחדרי חדרים” ו”בעיתוי הנכון”:
“התנהגותו של ינון מגל אינה מוסרית ואולי גם לא חוקית. אך התנהגותן הלא מוסרית של המוטרדות, לא נופלת בהרבה מזו שלו”.
והוא לא עוצר:
“היכן האצילות שהייתה פעם? היכן עדינות הנפש? מי היה מאמין שנשים יעזו לפרסם ברבים דברים כאלה, לנבל את עטן ופיהן בצורה כזו. מעבר לחוסר המוסריות וההתנהגות נושאת החרפה הזו, הרי קשה להימנע מהמחשבה על אשמתן התורמת להתנהגותו הלא ראויה של מגל כלפיהן. חוסר צניעות מופגן כזה, מוכיח משהו על אישיותן של המוטרדות. כדאי גם לברר באיזה אופן הן מתלבשות ומה הן משדרות בהתנהגותן. לא רק את מגל צריך לחקור”.
התמונות “המאזנות” של רחלי רוטנר ששולבו במאמר ומעידות שלבושה צנוע שמות אותה בעמדת מתגוננת שפשוט אינה צריכה להיות בה.
פרסום דעות מיזגוניות אינן ביטוי לנאורות או פלורליזם. הן מציבות נשים מוטרדות וגברים תוקפנים בשורה אחרת ומפחיתות מהאחריות של גברים לפיהם וגופם. לא רק שמותר לכלי תקשורת לגדל עמוד שדרה, זו חובתו להכריז שאצלו לא יתפרסמו דעות הפוגעות באנשים על רקע דת, גזע או מין.
במקרה של וואלה נוסף חטא על פשע כאשר הדעה הזו פורסמה באתר שמעסיק את רחלי רוטנר שחשפה את דבריו של ינון מגל, גרמה לנשים נוספות להתלונן נגדו והביאה היום להתפטרותו מהכנסת. אני לא יכול לחשוב על מעשה פחות קוליגיאלי מזה. וואלה, לכלכתם קשות.
תמונת שער: רחלי רוטנר. צילום: מערכת וואלה
