המיקום: התחנה המרכזית בבאר שבע בשעות הערב של יום ראשון. שני אירועים מתקיימים בזה אחר זה, אחד מהם עם השלכות טרגיות על חייו של הבטום זרהום, מבקש מקלט בן 29 מאריתריאה שהגיע לבאר שבע על מנת להוציא אשרת שהייה, והיה בתחנה המרכזית בדרכו חזרה לביתו. מחבל פותח באש ורוצח את חייל צה”ל, עומרי לוי, ודוקר בסכין 10 אנשים נוספים. בעיצומו של הפיגוע מחליט קצין הביטחון של התחנה המרכזית כי זרהום הוא מחבל למרות שהוא לא נשא כל נשק. הוא יורה בו ופוצע אותו קשה.
פרסמו דרך “חורים ברשת” ותגיעו למאות אלפי ישראלים עם תוכן שעושה באזז. לפרטים>>
סביב זרהום התאספו אנשים שניסו לפגוע בו. הפצוע זוחל, חסר אונים, מנסים לברוח על נפשו ובבירור לא מהווה סכנה לאיש. הבן אדם היחיד שהיה במקום ועשה כל מה שביכולתו כדי להגן על הפצוע הוא מאיר סקא, נהג אוטובוס בחברת מטרופולין. התוקפים, בהם גם חייל צה”ל, בעטו בראשו של זרהום הפצוע. אחד מהם, דודו לוי, עובד ב”שווארמת עזרא” בתחנה המרכזית בבאר שבע, הטיח ספסל בראשו של זרהום, שרותק לרצפה באמצעות כס. מאוחר יותר הודיעו בבית החולים סורוקה כי זרהום מת מפצעיו.
1. לא צל”ש, לא טר”ש, רצח בדם קר
מהדיווחים בתקשורת היה אפשר להתרשם שאזרחים שהיו במקום, בלהט הרגע, פגעו במי שהאמינו שהוא מחבל על מנת שלא יפגע באחרים. המציאות, על פי סרטוני האבטחה במקום, היא פרץ של אלימות חייתית שאי אפשר להבין או לתרץ בלהט האירועים, ולא מעניין מה האספסוף חשב לגבי זהות האדם הפצוע המוטל על הקרקע. “צעקו שהוא מחבל אז בעטתי לו ספסל לכיוון הראש, זה צל”ש או טר”ש”, אמר לוי ל-ynet, “אם זה היה מחבל כולם היו מודים לי”. אז זהו, לא צל”ש ולא טר”ש אלא מדי אסיר לתקופה מאוד ממושכת הם התמורה היחידה שלוי ראוי לה.
גם אם זה היה מחבל אין שום דבר אמיץ מהטחת ספסל בראשו. זו בנאליה של רוע מהתהומות הכי אפלים של החברה הישראלית, המון שצמא לדם ומצא אותו בקורבן מזדמן.
2. “לקחת את החוק לידיים”
בשום מדינה מתוקנת החוק לא מצווה לתפוס קורבנות ולהרוג אותם כך שאין ביטוי מכובס שחוטא יותר לאמת. על כן, הקריאה של אישי ציבור “לא לקחת את החוק לידיים, אותם אישי ציבור שחלקם קראו לאזרחים “לקחת את החוק לידיים” לפני כמה ימים, צריכה להיות להקפיד לשמור על החוק ולא להיות פושעים. סמפכ”ל המשטרה, בנצי סאו, מתח לפני כמה ימים את הקו הברור בין פעולה מתבקשת בפיגוע טרור: לפגוע במחבל כדי לנטרל אותו, אם אפשר לא להרוג, ולהעביר לידי המשטרה. כמה אישי ציבור, כמו גם קציני משטרה, דיברו בלשון מעורפלת המעודדת אזרחים להשתמש בנשק, ולא מדגישים באילו מצבים בדיוק או שחובה לנטרל ולאו דווקא להרוג אם החשוד לא מהווה סכנה. האווירה הזו לא נוצרה יש מאין. גם התקשורת, בדיווחים היסטריים לא מיודעים, משלהבת את הגזענות, והופכת את המציאות לסרט אימה במקום להיות גורם שפוי ואחראי.
בין הפותרים של חידת ההגיון, יוגרל כסא שאפשר לזרוק על אנשים כשהם מתבוססים בדמם וגוססים על הריצפה.
Posted by ימנים הם התסריטאים הטובים בעולם on Monday, October 19, 2015
3. כשהחוק פועל בניגוד לחוק
גם לגורמי אכיפת החוק עצמם אסור “לקחת את החוק לידיים” כאשר פעילותם היא בלתי חוקית. פקודות המטה הארצי של המשטרה קובעות בבירור כי שימוש בכלי ירייה יעשה כמוצא אחרון, לאחר מתן אזהרה. במספר אירועים קודמים, כמו במקרה של אסראא זידאן תאופיק עבד מנצרת, שנחשדה כי רצתה לבצע פיגוע דקירה בתחנה המרכזית בעפולה, נראה לכאורה שהירי שבוצע על ידי המשטרה ופצע אותה קשה נעשה ללא הצדקה ביטחונית בשטח. אין לכך קשר לדעות פוליטיות אלא להגיון מבצעי: המשטרה זקוקה לחשודים חיים כדי לחקור, לחלץ מהם מידע מודיעיני ולהעביר אותם לידי הרשות האוכפת שתוודא שיעשה צדק. במקרים בהם המשטרה או הציבור משמשים כתליינים התוצאות עלולות להיות טרגיות כפי שהתברר.
4. החוקרים מנסים לבדוק
כלי התקשורת מנסים לבדוק מי מהאזרחים שנכחו בזירה המדממת והשתתפו בלינץ’. באמת שלא צריך לבדוק יותר מדי. האירוע תועד לא רק במצלמות אבטחה אלא גם בסמרטפונים של אנשים שהיו במקום ותיעדו את המתרחש מזוויות שונות. חלקם התראיינו לכלי התקשורת. אם יש סיבה מדוע המשתתפים בלינץ’ לא ייתפסו ויובאו לדין היא לא קשורה להיעדר ראיות. משום מה אותם מתעדים הזכירו לי את המצלמים בפרשת אלנבי 40. צילמו ולא חשבו לרגע שהם שותפים פסיבים לאירוע שפל.
5. הזכות לטיפול רפואי
על פי דיווחים מהשטח נראה כי חל עיכוב משמעותי בפינוי הפצוע לבית החולים, עיכוב שעלול להיות גורם מכריע שגרם למותו לא פחות מהירי או הלינץ’. רק לאחר שהתברר כי לא מדובר במחבל פונה ברהום לבית החולים וזאת לאחר דקות ארוכות בהן דימם. אמר בעבר פרופ’ אריה אלדד, שאי אפשר לחשוד בו בשמאלנות: “טיפלתי גם במחבלים פצועים, כאלה שרצו להרוג אותנו ואת ילדינו. כשהוא מובל לטיפול חובת הרופא לטפל”.
מעבר לכך נותרת התחושה האיומה שכך, בעליבות כזו, מסיים אדם את חייב, מתבוסס בדמו על רצפה של התחנה המרכזית, כשברברים מכים בו ומקללים אותו, במדינה אליה נמלט בתקווה לעתיד טוב יותר.
