הערה: תמונה לא בטוחה בעבודה בהמשך הכתבה.
בעוד עיקר הדיון תקשורתי בפרשת “אלנבי 40” עסק בניצול מיני של צעירה הלומה מאלכוהול שלא הייתה במצב לתת את הסכמתה לגברים שעלו עליה בזה אחר זה, לא הרבה דובר בהתבהמות הכללית שמייצגת פרשה זו מעבר לשאלה החוקית.
מה מלבד אלכוהול מתיר אצל גברים כאלה את הרסן וגורם להם לחשוב שזה בסדר להיות מעורבים במעשה בזוי שכפסע בינו לבין אונס קבוצתי, לעיני קהל שמריע ולתקתוק מצלמות שמשתפות את המראות הקשים לקהל גדול ברשתות חברתיות ולבסוף גם לידי המשטרה והתקשורת.
ראו גם: בעלי “אלנבי 40” הסיר את פרופיל הפייסבוק שלו אך השאר את הסרטון המדהים הזה
מבלי להעמיק יתר על המידה בניתוח הפסיכולוגי של טיפוסים כאלה, נדמה שהם מייצגים יפה תופעה שהולכת ומתפשטת. מבחינת המצולמים יש אפשרות שלא מדובר בחוסר מודעות לעובדה שתיעוד שלהם עושים דברים כאלה עשויים להגיע מהר מאוד לעיני אנשים רבים ברשתות חברתיות אלא בחוסר אכפתיות. או כמו שאומרים באנגלית: Zero fucks given. בעברית יש ביטוי הרבה יותר ותיק שטבע דן בן אמוץ: “לא שם זין”. בעוד שבאנגלית וגם בעברית לעתים מתייחסים בביטוי הזה באופן חיובי לאנשים שחיים את חייהם כמו מלכים ולא שמים זין על מה שחושבים עליהם, במקרה הזה הקונוטציה היא של “אני ואפסי עוד” – גם אם ההתבהמות תשודר בחדשות השעה 20:00 על הזין שלהם.
איפה הבושה?
זה לא שהטיפוסים שנטלו חלק פעיל במעשים ב”אלנבי 40″ ישמחו לגלות את הפרצופים והשמות שלהם בתקשורת. סביר להניח שלא גם אם הפרשה הייתה מסתיימת מבחינתם ללא כתב אישום אלא שיש גם אפשרות שרף הבושה הולך ומתקצר עם הזמן. אם פעם עצם האפשרות של חשיפה במדיה הייתה מרתיעה אנשים ממעשה שיציג אותם באור מסוים, יש גם תרחיש אחר, בו ריבוי אמצעי התקשורת גורם גם לתהליך הפוך שבו התנהגויות אנטי חברתיות נוטות להיות פופולריות ובו האנטי גיבורים האלה הופכים לגיבורי התהילה, נישאים על גלי הבאזז השלילי שיצרו.
פרסמו דרך “חורים ברשת” ותגיעו למאות אלפי ישראלים עם תוכן ויראלי מטורגט.
בעוד אנחנו בישראל מזדעזעים מהסרטון של “אלנבי 40”, בארצות הברית התמונה הבאה, שתועדה בפסטיבל המוזיקה Tomorrow World בג’ורג’יה בסוף החודש שעבר, הפכה ויראלית ועוררה דיון סוער עם תלי תלים של פרשנויות ומאמרי ביקורת בנוסח “מה התמונה של אכילת התחת אומרת על מצבם של פסטיבלי המוזיקה ותרבות הצעירים באמריקה”.
וכך התייחסה לכך כתבת VICE מולי האנקינס:
“מעולם לא אכלו לי את התחת כשאני על סמים בפסטיבל מוזיקה אבל אני בטוחה שאני מפספסת משהו. זאת ועוד, אני בטוחה שכמעט כל מי שקורא את המאמר ישמח להיות בקצה המקבל בסצינה המרהיבה הזו אם הם רק היו יכולים להיות פחות קפוצי תחת בכל מה שקשור להגינות בסיסית והגיינה…השניים האלה מציבים רף חדש להתנהגות רייב קיצונית”.
אז אולי יש יתרון או שניים לאנשים קפוצי תחת, לתשומת לב הקוראת מירי רגב. בראש ובראשונה, הם שומרים את פי הטבעת שלהם הרחק מתקתוקי המצלמות והשיתופים ברשתות החברתיות. כמובן שיש הבדל עצום בין התמונה שתועדה בפסטיבל המוזיקה האמריקני לבין פרשת “אלנבי 40”. כאן גברים עלו בזה אחר זה ועשו בבחורה כרצונם ושם בחור נתן שירות לבחורה ככל הנראה בהזמנתה. אך בשני המקרים ההתבהמות בולטת. מתירנות מינית היא כלי פוליטי שפועל להתרת הרסן של ממסד שמרני אבל אין שום חשש שאלה מקרים מייצגים שלה. זה יותר מזכיר סלפי מעיים: הזמנה מפורשת של המתועדים להיכנס להם לתחת.
כשאני מביט בתמונה הנשיקה המפורסמת “יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס“, שהיום מסמלת משום מה רגע רומנטי שכלל לא היה שם, אני תוהה אם בעוד כמה עשרות שנים גם אכילת תחת בפומבי תהיה נורמטיבית. האם כאשר ילד קטן יגש לאמו ויצביע על התצלום הזה היא תאמר לו ברוך: “מתוקי, זו רק תמונה של אבא אוכל לי בתחת כשהיינו צעירים”.
