גאונות שיווקית היא הכשרון להפוך חסרון ליתרון מושך ובאג לפיצ’ר לוהט גם אם זה אומר להפוך את המציאות על הראש כדי שתתאים לסיפור שאתם מספרים.
ב”בלומברג” דיווחו לפני כמה ימים על “הקצה” (The Edge), בניין משרדים עתידני באמסטרדם שזכה לכינוי “הבניין החכם בעולם”, “הבניין הירוק בעולם”, “ה-Uber של הבניינים” וכן הלאה. יש גם תוכן מאחורי ההכרזות המפוצצות: כמעט כל דבר בבניין מחובר לאפליקציית סמרטפון שפותחה על ידי דלויט, חברת הייעוץ שהיא גם השוכנת העיקרית בבניין.
אלא שזה לא מסתיים בכך. בסביבת העבודה האולטרה-מחוברת הזו, העובדים לא צריכים לדאוג לזוטות כמו היכן עליהם לחנות או איפה הם יושבים. מהרגע שהם מגיעים ל”הקצה” הבניין מזהה את המכונית שלהם ומכוון אותם לחניה שלהם. האפליקציה גם מתארת לעובד שולחן משלו בכל יום מחדש. משום שב”קצה” אין לעובדים שולחנות קבועים. חללי עבודה נקבעים על פי לוחות זמנים: מקום ישיבה, עמידה, חלל עבודה, חדר פגישה, מקום במרפסת או חדר ייעוץ. בכל מקום אליו תיכנסו “הקצה” ידע לווסת את הטמפרטורה ואת התאורה בהתאמה אישית עבורכם.
זה מזכיר לי כי לפני שנים, כאשר עבדתי כעורך מתמחה במערכת “24 שעות” של ידיעות אחרונות למשך תקופה קצרה, בכל יום לאחר ישיבת המערכת העורכים נשלחו לחפש לעצמם עמדת עריכה פנויה משום שלא עמדות קבועות. אני זוכר את תחושת הלחץ שנלוותה לחוסר הידיעה אם אאלץ להמתין להתפנות של שולחן והארעיות שמזכירה לעובד עד כמה המקום שלו זמני. כל ההבדל בין אז ל”הקצה” הוא שאיש לא חשב לכנות זאת בקונספט “שולחנות חמים” שפיתחה “דלויט”, מושג שעשוי לעורר אסוציאציות סוערות כאשר המציאות מאחוריו עגומה בהרבה.
אנחנו אוהבים להיות סאקרים של שיווק ולאמץ כל באזוורד שממציאים בחברות הטכנולוגיה כדי למכור את מרכולתן אלא שמאחורי העניין לא מסתתר רצון לשדרג את חוויית העבודה אלא מה שמכנים “יעילות משאבים” או “השימוש הטוב ביותר בבני אדם”.
עבור “דלויט”, המשמעות היא הקצאת 1,000 שולחנות לכ-2,500 עובדים. המשמעות היא כי ל-2,500 אין שולחן קבוע. כל מה שיש להם זה ארון לוקר ותגית שמית. אבל גם זה לא קבוע. ב”הקצה” לא מעודדים עובדים לשמור ארון לוקר משלהם במשך ימים או שבועות כחלק מתפישת העבודה החדשה שמפרידה בין עובדים למקומות קבועים שהם נקשרים אליהם. התפישה הזו נגזרת מהביטוי Het nieuwe werken, משפט בהולנדית שבתרגום חופשי מאוד משמעותו “דרך העבודה החדשה”.
זה נראה אסתטי, מוקפד, מינימליסטי, נקי, עתידני אך גם דיסטופי, לוקיישן נהדר לצילום סרטי מדע בדיוני אך קר ומנוכר. שפטו בעצמכם:
אותי מעניינים המחקרים שייערכו אודות העבודה ב”הקצה”: על חוויית העבודה במקום, על התפוקה, על פרק הזמן שעובדים יחזיקו מעמד במקום כזה והמצב המנטלי שלהם. מרתק אותי לדעת מה יספרו עובדים בראיונות על אובדן תחושת השייכות, על המסר הכלל לא מרומז שמקומם הוא זמני ביותר ואין להם אפשרות אפילו לצקת ולו סימן בודד של זהות במקום שמארח אותם במשך שעות רבות ביממה, על הדכדוך הקיומי לעבוד במלכודות זהב שכאלה, שכלל לא טורחות להסוות את העובדה שהן מתייחסות אליך כאל משאב מנוצל.
לפני 50 שנים עובדים נטו לעבוד במקום עבודה אחד רוב חייהם. הם הלכו מדי בוקר והתיישבו מאחורי אותו שולחן וכאשר פרשו ניתן להם שעון קיר. זה נשמע מונוטוני וקטן אבל היי, לפחות היה להם שולחן!
תמונת שער: Shutterstock
