במשך הרבה שנים אנשים נטו להאמין שככל שזוג נישא בשלב מאוחר בחייו, כך הסיכויים שהקשר ישרוד גדלים. יש לכך הרבה סיבות כשחושבים על זה לעומק, האישיות כבר עוצבה, אנשים כבר מבוססים בגיל הזה, הם כבר בחרו קריירות ויציבים רגשית קצת יותר מבעבר. התיאוריה הייתה שככל שאנשים יותר התבססו עם עצמם כך יוכלו להתבסס עם אחרים. אבל מחקר חדש של ניקולס וולפינגר, מאוניברסיטת יוטה, קוראת על האבחנה הזו תיגר.
דרך ממצאים שאסף מ”סקר לאומי על צמיחת המשפחה” מצא החוקר שהסיכויים של אנשים להתגרש באמת צונחים כשמתחתנים בסוף שנות העשרים לחייהם ותחילת שנות השלושים אבל אז הוא עולה! מסוף שנות הארבעים. מדובר ככל הנראה בתופעה חדשה ומעניינת. לא ברור למה אנשים שנישאים בשלב יחסית מאוחר בחייהם, כשהם אמורים להיות הכי מסודרים פיננסית ונפשית, נמצאים דווקא במצב מעורער רגשית ומקבלים החלטות שאינן מחזיקות מעמד במחלקת הלבבות.
לפי הממצאים שלו כדאי לשקול באמת את הזמן בו מתחתנים (אם בכלל) כדי לא להצטרף לסטטיסטיקה העגומה. לדבריו, “שנות הזהב” הן בין סוף שנות העשרים ותחילת השלושים. המחקר מצא שלפני גיל 32, כל שנה נוספת בנישואין מפחיתה את סיכויי הגירושין ב-11 אחוז. אחרי גיל 32, הסיכויים להתגרש גדלים בכל שנה ב-5 אחוז. למה זה קורה? החוקר אינו בטוח אבל מעניין לדעת שהממצאים לא הושפעו מפקטורים כגון דמוגרפיה, השכלה, רקע, תרבות, הכנסה, דת, היסטורי מינית וכו’.
החוקר מצביע על אפשרות הגיונית הקשורה במבנה האישיותי של המתחתנים. אלה שאומרים “איי דו” בשלב מאוחר לא היו מלכתחילה טיפוסים הבנויים לחתונה. אולי הם לא נישאו בעבר כי מעולם לא חשו צורך.
אם כך הדבר, יגדלו הסיכויים לחוש מחנק, כלא ואי יכולת לנהל משק בית משותף. וגם אם הם כן טיפוסים נישאים, יתכן שהאופציות שכבר עמדו בפניהם לא היו. הסיבות עדיין צריכות להיבדק לעומק אבל הממצאים חותכים ומצביעים על תופעה שלא הייתה בעבר, נניח בשנות התשעים.
בקיצור, הלכתי להתחתן עם קפה הפוך. אחזור בקרוב.
