שירות “פופקורן טיים”, שעלה לכותרות בישראל אתמול בעקבות צו זמני שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב לבקשת ארגון זיר”ה, הנלחם בפיראטיות בשם גופי תוכן רבים, בהם יס, הוט, קשת, רשת, סרטי יונייטד קינג ואחרים. הצו מורה לספקיות האינטרנט הגדולות לחסום את הורדת התוכנה בישראל אך בשלב זה לא מנסה למנוע לחלוטין את פעילות התוכנה שמאפשרת הורדת סרטים וסדרות אצל מי שכבר משתמש בה באמצעות חסימת פורט.
המהלך הוצג בעיתונות כהישג לחברות הטלוויזיה הרב ערוצית ומכה לפיראטים, אך זו הצהרה שראוי לבחון אותה. הרגע הזה, בו גופי התוכן פונים לבית המשפט בבקשה לקבל סעד נגד טכנולוגיה חדשה ששומטת את השטיח מתחת לרגליהם, הוא שלב ההודאה כי למעשה הפסידו. הרגע האירוני הזה בו HOT (גוף התוכן) פועל נגד HOT (ספקית התשתית והאינטרנט.) אף הוא פרייסלס.
האם התובעים עצרו לרגע ותכננו קדימה? הרי גם ממשקפת סגורה אפשר לראות את קיר הלבנים שהם שועטים לעברו. ההיסטוריה של הטכנולוגיה מלמדת אותנו כי בתי המשפט מעולם לא הצטיינו בהצבת סכרים שבולמים טכנולוגיות חדשות. אם בכלל, הם הגופים שבמו ידיהם מחוררים את הסכר הזה עד לכדי מסננת. עוד מימי פרשת נאפסטר שנתבעה בסוף המאה הקודמת משמשים בתי המשפט כשופר יחסי ציבור של טכנולוגיות מערערות סדרי עולם ובזכותם מי שעוד לא שמע יכול להכיר אותן. כך, בעקבות הפרסומים הרבים, יש להניח שתוכנת הביטורנט הידידותית הזו, שמזרימה את המדיה במקום להוריד אותה למחשב, שברה אתמול שיאי פופולריות בישראל. עוד לא נולד הדינוזאור שניצח טכנולוגיה חדשה בבתי המשפט והסבירות כי מישראל תצא בשורה בהקשר זה היא קלושה.
למעשה, את דלתות האורווה הזו פתחו גופי התוכן עצמם. הזרם הגדל והולך של ישראלים שחדלו לשלם לחברות הטלוויזיה הרב ערוצית סכום של קרוב ל-300 שקלים בחודש, מצא בממשק של “פופקורן טיים” תחליף חינמי ידידותי, לצד פתרונות אחרים כמו נטפליקס, תוכנות ביטורנט אחרות, יוזנט ואתרי הורדות מקומיים וגלובליים.
למעשה, התוכנה שזכתה לכינוי “הנטפליקס של הטורנטים”, היא לקוח הביטורנט הראשון שעבר את מבחן הדודה והדוד, אשר השימוש בו נראה מזמין גם למשתמשים שאינם טכנופילים. אני מניח שזו הסיבה ש”פופקורן טיים” ולא תוכנת ביטורנט אחרת, הפך מטרה בישראל.
החלטת בית המשפט בישראל התקבלה שבועות בעקבות החלטה דומה של בית משפט בבריטניה, שהורה לספקיות הגישה לאינטרנט לחסום את הגישה לחמישה אתרים המציעים להורדה את התוכנה. גם במקרה זה השופט ציין כי מספר השימושים החוקיים של התוכנה הוא מועט ומטרתה היא להפר זכויות יוצרים. עו”ד ערן פרזנטי ועו”ד רותם ברנד ממשרד מ. פירון ושות’, שייצגו את זיר”ה, אמרו ל”דה מארקר” כי בשלב הבא יבקשו לחסום לחלוטין את פעילות התוכנה בישראל באמצעות חסימת פורט האינטרנט שלה. זו כבר הצהרה מאוד מוזרה, שכן תוכנות P2P אחרות משתמשות בפורט הזה, וחסימתו המוחלטת נראית בעייתית מבחינה משפטית לכאורה.
חסימת הורדת התוכנה היא מהלך חסר משמעות מבחינה טכנולוגית. גם היום אפשר היה להוריד את “פופקורן טיים” בישראל ללא כל קושי. מעבר לכך, כל ניסיון לחסום את “פופקורן טיים” בישראל רק דוחף את המשתמשים לעשות שימוש בפתרונות פרוקסי כמו HOLA ,Hide My Ass ,TunnelBear ,Hotspot Shield ואחרים. את טכנלוגיית ה-P2P עצמה לא ניתן לחסום מבלי לפגוע מהותית בזכויות המשתמשים מאחר והיא מבוזרת. אגב, את “פופקורן טיים” עצמה לא ניתן לסגור מאחר והוא כבר נסגר. המפתחים המקוריים של התוכנה מארגנטינה הודיעו בשנה שעברה על נטישת הפרויקט ואת מקומם תפסו קבוצות של מפתחים חדשות שממשיכות לפתח את התוכנה בשם זהה.
אני רוצה לחשוב כי בזיר”ה מודעים לכל העובדות האלה ומשתמשים במהלך המשפטי כדי להרתיע משתמשים מפיראטיות או מנסים להרוויח זמן עד שגופי התוכן יתעשתו ויספקו שירותי תוכן טובים יותר און ליין. אגב, אחת ההצהרות של מפתחי “פופקורן טיים” שראוי להקשיב לה היא שפיראטיות היא “בעיית שירות”, שנוצרה על ידי תעשיית הבידור עצמה על ידי כך שראתה בחדשנות טכנולוגית איום על המודל העסקי שלה. כתוצאה מכך, היא הטילה חסמים שפגעו בחוויית השימוש ודחפו משתמשים חדשים להשתמש בחלופות פיראטיות. בחברות הטלוויזיה הרב ערוצית בארץ מכירים בבעיה בהיבט התוכני, ומשדרים סדרות חדשות במקביל לשידורן בארצות המקור, אך הסוגיה הטכנולוגית נותרה מאחור, כאשר בהשוואה בין מגוון התכנים הזמינים בישראל לבין אלה שעומדים לרשות כל מי שצורך תכנים חדשים ממגוון מקורות און ליין, פיראטיים ושאינם כאלה, גורמת לחברות המקומיות להפסיד ללא קרב.
אולי הדון קישוטים המקומיים באמת מאמינים שהם ינצחו במלחמה הזו ואולי הם מבלבלים בין צדק לחוכמה. מה שבטוח, אפשר להתיישב עם הפופקורן ולראות אותם מתפתלים במלחמה אבודה מראש במקרה הטוב או במקרה הרע מנסים לפגוע פגיעה מהותית בחופש הגישה לשירותים כשרים און ליין בדרך להשגת מטרתם. הבעיה היא שבדרך הם מבזבזים את זמנו של בית המשפט וכספו של משלם המסים במקום לנצל את האנרגיות האלה למען פיתוח שירותים חדשניים למען הצרכנים שלהם.
