כפי שהנקודה האתנוצנטרית הישראלית מקבלת ביטוי מופרז עם כל אסון בקנה מידה גלובלי (האם יש ישראלים בין הפצועים או ההרוגים? האם יכול להיות שגם יהודים נפגעו, ראיון נדיר עם ישראלית שעברה ברחוב ברגע הפיצוץ וכו’), ההתגייסות הישראלית שבאה לידי ביטוי במשלחות סיוע למוקדי אסון בעולם אמורה לבטא את תמונת התשליל של המגמה הזו: אלטרואיזם שאינו תלוי בדבר, הפנים היפות של ישראל שמושיטה יד לעזרה בכל מקום ללא הבדל דת, גזע או מין.
התקשורת ברובה אימצה את השקפה זו, כאשר עיתונאים רבים הצטרפו למטוסי הסיוע הצה”ליים וסיקרו את פעילות כוחותינו שעושים עבודת קודש למען הנפגעים בנפאל בעקבות רעש האדמה הקטלני שם. אין מחלוקת לגבי העזרה מצילת החיים של הישראלים שמתפקדים באיזור מוכה האסון כמלאכים עבור אוכלוסיה ענייה ברובה אותה פקדה טרגדיה איומה. מעטים העזו לקלקל את החגיגה עם תמונות המשוות בין קטמנדו החרבה לעזה ההרוסה או בשאלות מציקות מדוע יש צורך להשקיע מיליוני שקלים בעלויות תפעול, ציוד ושינוע המשלחת הישראלית במדינה זרה.
התמונה למעלה, שפורסמה באתר ReliefWeb (להגדלה) והפכה ויראלית בסוף השבוע, ממחישה עד כמה גדולה המשלחת הישראלית ביחס למשלחות סיוע אחרות לאיזור האסון בנפאל. ציניקנים ואנשי תקשורת אחרים אוהבים לומר שהכל קם ונופל על קידום אג’נדות ויחסי ציבור.
ישראל, שלרוב סובלת מתקשורת שלילית, רוצה להצטייר כמדינה הומינטרית בסיקור העולמי של האסון. בחינת התגובות והשיתופים הרבים להן זכתה התמונה הזו בסוף השבוע ברשתות החברתיות מרמזת שייתכן הסבר נוסף, מורכב יותר ברוח האימרה המפורסמת של הנרי קיסנג’ר כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
על פי ההסבר הזה, ישראל חייבת “לנצח” בקרב על הסיוע הכי גדול בכלל לא משיקולי הסברה עולמיים אלא בראש ובראשונה משיקולים פנימיים, כדי למרק את מצפונם של הישראלים, לעודד את רוחם השפלה מעט ולשוב ולשכנע אותם שיש להם ארץ נהדרת.
