הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) היא תופעה רווחת, שהולכת וגדלה עם השנים. מחקרים מוכיחים שהלקות הינה תורשתית יותר מסביבתית והיא מתבטאת בקושי בריכוז ובשימת לב לפרטים, כמו גם בקושי בשליטה על תנועתיות יתר.
בישראל מאובחנים בין 5-10% בילדים עד גיל 12, כסובלים מהפרעות קשב וריכוז. תופעת ההיפראקטיביות גדולה אצל בנים פי שלושה, מאשר אצל בנות. לעומת זאת הפרעת קשב מופיעה בצורה שווה אצל בנות ובנים. מרבית הילדים המאובחנים מטופלים בתרופות כגון אדרל וריטלין לעיתים כטיפול עיקרי ולעיתים כטיפול הנלווה לתרפיה התנהגותית.
ילדים שלוקים ב- ADHD, לעיתים קרובות מתבקשים להיות בשקט ולשבת במקומם בכיתה. מחקר חדש מצביע על כך שמתן האפשרות לתנועה חופשית, יכולה להיות דרך יותר יעילה בכדי לעזור להם בלמידה.
מחקר שהתפרסם לאחרונה בארצות הברית בכתב העת הרפואי “הפסיכולוגיה של הילד החריג”, מצביע על כך שתנועתיות פיזית היא קריטית לדרך שבה ילדים עם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות מעבדים מידע ופותרים בעיות.
“המחקר שלנו מצביע על כך שההתמקדות בהפחתת תנועתיות בילד עם ADHD, אינה לטובתו של הילד” אומר ד”ר מארק רפפורט – פסיכולוג באוניברסיטת סנטרל פלורידה ובין כותבי המחקר. “הם צריכים לזוז יותר מילדים אחרים בכל הנוגע למטלות למידה, אשר דורשות פעולות קריטיות כגון פעולות זיכרון”.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שהגישה המסורתית בטיפול בילדים עם ADHD המעודדים ריסון האימפולסיביות וההיפראקטיביות, עלולה להטעות. נראה כי כאשר מאפשרים לילדים לזוז בחופשיות, הדבר יכות לשמור אצלם על מידה של עירנות.
המחקר כלל 52 ילדים בין הגילאים 8-12, שמחציתם בעלי הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD). הילדים נשאלו סדרה של שאלות שנועדו לבחון את כישורי הזיכרון, אספקט חשוב המצביע על כישורי למידה ואינטיליגנציה. במהלך המחקר, המצלמות צילמו את תנועתיות הילדים ואת הריכוז שלהם במשימות.
הבנים עם ה-ADHD שנעו בחופשיות במהלך המבחן תפקדו טוב יותר מהבנים עם ה-ADHD שלא זזו מהמקום. הם גם תיפקדו טוב יותר מהבנים שנעו בחופשיות אבל אין להם ADHD.
ד”ר רפפורט הראה במחקרים קודמים שילדים עם ADHD מראים תנועתיות מוגזמת כאשר הם משתמשים בתפקודים ניהוליים במוח כגון תפקודי זיכרון, הנמקה ופתירת בעיות. המחקר החדש מראה שתנועתיות לא רק שמתרחשת לצד הפעולות המוחיות החשובות, אלא גם מקלה עליהן.
במקום לבקש מילדים אלה לשבת במקומותיהם, עלינו לאפשר להם לשבת על כדורי פעילות או אופני כושר, דבר שיהיה יעיל מאוד מבחינת למידה וימנע תסכולים מיותרים הן לילדים והן לצוות ההוראה, טוען ד”ר רפפורט. “תנועה היא פונקציונאליות ולא תכלית” הוא מוסיף.
ובנימה אישית: לבקש מילד בעל לקות שכזאת לשבת בשקט ולא לזוז, זה כמו לבקש מאדם נמוך לגבוה. גם אם הם מאוד רוצים, הם לא ממש יכולים. תדמיינו לעצמכם עם איזו תחושת כישלון צריכים ילדים עם לקות שכזאת להתמודד, כאשר מעירים להם וכועסים עליהם, על דבר שאינו בשליטתם. אם משרד החינוך ישכיל להתייחס לעניין ברצינות הראויה ויכשיר יותר אנשי חינוך בהתמודדות עם לקויי למידה ו-ADHD תוך התייחסות למחקרים כגון זה, יגדלו כאן ילדים בעלי ערך עצמי גבוה, במקום לחוות תחושת כישלון תמידית. יש להתייחס לכל ילד כעולם ומלואו ולא כמקשה אחת.
דרך: Huff post Science. תמונת שער: Shutterstock
