הסיפור האמיתי מאחורי הוספת שמו של מוחמד אבו חדיר לאתר ההנצחה

המחלוקת שפרצה בעקבות הוספת שמו של מוחמד אבו חדיר ללוח הזיכרון שבאתר ההנצחה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל נפתרה לכאורה לאחר שמשפחתו של הנער ביקשה מיוזמתה להסיר את שמו.

בשנה שעברה נחטף הנער הערבי מוחמד אבו חדיר, מהרחוב הסמוך לביתו בשכונת שועפאט, על ידי יוסף חיים בן דוד ושני קטינים נוספים, שלקחו אותו ליער ירושלים ורצחו אותו. שמו התווסף לאחרונה ללוח הזיכרון שבאתר ההנצחה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל כאשר נכתב כי אבו חדיר “נהרג בפעולת איבה”. שמו של הנער גם מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מספר 78.

אנשי ארגון נפגעי הטרור ‘אלמגור’ לא אהבו את התוספת ודרשו להסיר את שמו של אבו חדיר מלוח ההנצחה בטענה כי הוא “נרצח לא על קיום המדינה אלא עקב “טירוף של פושעים פליליים”. אין להשוות בין רצח אקראי שנעשה בידי אנשים ששפיותם מוטלת בספק לפעולות ממוסדות של מדינות וארגוני אויב, הם טענו.

אלא שאביו של הנער דרש להסיר את שם בנו מאתר ההנצחה ואמר: “ישראל מנסה ליפות את עצמה בעיני העולם לאחר הפשע הנוראי הזה שבמהלכו שלושה מתנחלים שרפו למוות את בני כשהוא בחיים. הם מנסים להראות שמדובר במדינה דמוקרטית. אנו מסרבים שהבן שלנו יהיה ברשימה של הרוגי פעולות האיבה, כי הדבר לא ישנה מהמציאות הגזענית של הכיבוש הישראלי על כל מוסדותיו”. שמו של אבו חדיר לא הוסר מאתר לזכר נפגעי פעולות האיבה.

 הפרשה הזו ממחישה באופן מצוין איך התקשורת מכוונת לייצר באזז מלאכותי. ראשיתה בפנייה של “אלמגור” לכלי התקשורת והצגת תוספת השם של אבו חדיר כחידוש יוצא דופן (שלא לומר שמאלני?), מה שהוביל לחשיפה “בלעדית” של רשת ב’ ופולו אפים של כלי תקשורת רבים בישראל ובחו”ל. לידיעה הסנסציונית נלוותה התגובה המתלהמת של אלמגור, ההתנגדות של האב וכו’. אלא שהצגת השערוריה כחדשה חוטאת לאמת. ראשית, החוק מגדיר פגיעת איבה כפגיעה ממעשה אלימות שמטרתו העיקרית פגיעה באדם בשל השתייכותו למוצא לאומי אתני ובלבד שהוא נובע מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

שנית, באתר “פרספקטיבה” מצביעים על כך שערבים הונצחו עד היום כנפגעי פעולות איבה: למשל, מיכאל בחות משפרעם שנרצח על ידי עדן נתן זאדה בשפרעם ב-2005, חמיס איוב טוטנג’י שנרצח על ידי שלשה יהודים בדרך למעלה אדומים ב-1985 וסמיר בלביסי שנרצח בירושלים על ידי ג’ק טייטל ב-1997. זאת ועוד, אפילו מחמד עבד רבה שנורה למוות בטעות על ידי חיילי צה”ל בכביש המנהרות ב-2002, מונצח בקיר הזיכרון בהר הרצל.

למעשה, גורם אחד בפרשה הצליח להעביר מסר ברור דרך הפרסום: ערעור על עצם הלגיטימיות של הנצחת ערבים כנפגעי טרור בנימוק כי רק צד אחד בסכסוך נפגע בפעולות איבה ויהודים שרוצחים ערבים רק בגלל שהם ערבים לא יכולים להיות טרוריסטים ופועלים ממניע “אישי” ו”טירוף”.